מאגר סיפורי מורשת

שולה רובין נולדה וגדלה בעיראק, בעיר בגדאד, להורים בשם סלאם ופרחה. שולה סיפרה שבבגדאד אסור היה לדבר עברית – מי שהיה מדבר עברית היו מרביצים לו.

שולה סיפרה שבעיראק היו שדים. יום אחד בקיץ הם ישנו על הרצפה עם מזרונים ביחד עם ההורים. פתאום באמצע הלילה היא שמעה רעשים והתעוררה וראתה 3- 4 שדים, הם היו שחורים באותו גובה וגיל. הם לא דיברו, היה להם קומקום ביד, כולם היו נראים אותו דבר, היא הייתה בת חמש או שש, הסתכלה עליהם והם נעלמו. היא לא פחדה, היא הייתה קטנה ולא הבינה.

לאחר מכן ביום אחר בקיץ, משפחתה והיא ישנו על הגג של הבית ולא היה חשמל. הם שמו על הגג קערה גדולה עם אבטיח וגבינה מלוחה ושמו אותה על המעקה של הגג כדי שיתקרר, וכך יוכלו לאכול את האבטיח קר בערב. הם שמו שתי מיטות מסביב שהיו כמו אוהל והיה להם נוף לשמיים. אחר כך הם ניקו את הגג מהאוכל והלכו לישון. פתאום הם שמעו רעש של אנשים עולים וקופצים מקיר לקיר, היא יצאה מה"אוהל" וראתה אנשים. היא חשבה שהם גנבים, הם צעקו והאנשים ברחו, ואז שמעה אותם דופקים בדלת. היא לא פתחה להם והבינה שאלו הרוחות.

לאבא שלה היה מרתף מלא אורז, דבש, מחסן של אוכל. היא נכנסה למחסן וראתה שלושה שדים על המעקה ולהם לא היה קומקום. היא רצה בבכי לאימא שלה ואימא שלה אמרה לה שהכל בסדר, הם לא יפגעו בה.

אחת מאחיותיה ג’ולט התחתנה בגיל 15 ותלתה את השמלה הלבנה של החתונה בארון. לאחר מכן שולה פתחה את הארון וראתה את השמלה מלוכלכת בפינה בחינה. היא נבהלה, הלכה ואמרה לאימא שלה שהשמלה התלכלכה ואמה ענתה לה: "תעזבי, זה השדים באו לקחו את השמלה לחתונה ואז החזירו אותה". היא גם סיפרה שנהוג אצלם לא לשפוך מים חמים במקלחת מפני שזה פוגע בשדים.

שולה עלתה לישראל בשנת 1951 עם הוריה ואחיה. הם באו בלי כלום, רק הבגדים שעליהם כי הם לא יכלו להביא איתם חפצים נוספים. במטוס נתנו להם חצי פיתה עם קצת חמאה ומיץ לימון. כשהם נחתו לקחו אותם לאוהלים וגם באוהלים לא היה היה להם מחסור באוכל.

לאחר מכן הם עברו לקדימה באזור נתניה וגרו בצריפים. היא ואבא שלה עבדו בקטיף. הם היו יוצאים בחמש לפנות בוקר ומרוויחים אגורות בלבד. לאחר מכן עברו לשכונת התקווה, שם היא גרה עד היום והקימה את משפחתה. היא התחתנה בגיל 36, יש לה ארבע בנות ובן אחד ובעל בשם מוטי. יש לה שני אחים ושלוש אחיות. שולה כיום בת 83. היא חיה בשכונת התקווה יחד עם בעלה 31 שנים. היא מאוד אוהבת לנקות. לשולה יש מנהג מיוחד: לסרוג לכל ילד שנולד אפודה.

הזוית האישית

שמי רון זוהר, בחרתי השנה לקחת בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת המעורבות החברתית. לאחר שבשנה שעברה תיעדתי את סיפורו של סבי וסיפורה של וסבתי. בחרתי השנה להכיר את סיפורה של שולה, אימא של אשתו של דוד שלי מצד אימא, להעלות אותו על הכתב, לתעד ולפרסם באתר הקשר הרב דורי, שישמר לדורות הבאים.

היא סיפרה על מה עברה בחיים ואיך היא הגיעה עד לפה, היא עברה חייים לא קלים. היא חזרה ואמרה: "תסגרי עיניים תפתחי עיניים והכל יעבור", זה סמל בשבילה שלא משנה כמה קשה לך, בסופו של דבר הכל יעבור. מאוד נהניתי להכיר אותה ולדעת איך היו חייה בבגדאד כילדה. היא גם מאוד נהנתה לדבר ולהיפגש איתי ולהכיר את הצד המשפחתי של החתן שלה.