מאגר סיפורי מורשת

שמי מירי סופרו, נולדתי בהולנד בעיר רוטרדם, שם למדתי עד כיתה ג'. הייתה לי ילדות נהדרת עם הרבה צעצועים, חברות וחברים. הולנד היא מדינה שדואגת ומתייחסת מאוד לילדים. לדוגמא: כיורים, מראות ואסלות נמוכים במיוחד לגובה של ילדים בפארקים. ילדים רוכבים על אופניים מגיל חמש ויוצאים לטיולי רכיבה ופיקניקים עם ההורים.

לאמי אלי (אלישבע – אליזבט), היה חלום ילדות לעלות לארץ ישראל. החלום התחזק עם עלייתו של היטלר בשנת 1933 בגרמניה, שכנתה של הולנד. אמי למדה בילדותה בגרמניה ולסבתי היה עסק בגרמניה. פתאום חלו הגבלות על היהודים והיו מדבקות ענק על החנויות שלהם שאסור לקנות אצל יהודים.

אמי וסבתי חזרו להולנד והחלום לעלות לארץ ישראל התעצם, אך לא יצא אל הפועל. רק אחרי יותר מ-20 שנים הצליחה אמי להגשים את חלומה ולעלות איתנו לארץ.

הגענו לקיבוץ גברעם שם למדתי כשנתיים. החיים בקיבוץ היו נוראים עבורי. הופרדתי מאמי ומאחיי וגרתי בבית ילדים, לא הבנתי את השפה והמנהגים. הכל היה שונה, ממש הפוך מהחיים שהיו לי בהולנד. מאוד התגעגעתי לחיי המשפחה ולבית, הייתי מאושרת כשעזבנו את הקיבוץ ועברנו לאשקלון.

גרנו בשכונת אפרידר. המיוחד בשכונה זו, שהיא דמתה לשכונה בה נולדתי בהולנד. בתי קרקע עם גינה לכל בית, ושבילים בין שורות הבתים, שם נהגנו לשחק מחניים, תופסת ומחבואים. היה לנו עץ שקמים ענק ובנינו עליו משטח מקרשים ושם שיחקנו.

לחבורה שלנו בשכונה הייתה שריקה מיוחדת, כששמענו אותה יצאנו לשחק. הקרנו גם תמונות בפנס קסם, שאחד מהחבורה ארגן, וזללנו ממתקים.

הרדיו

מכשיר הרדיו היה מוצב בסלון ביתנו בהולנד וסביבו כורסאות בהם התכרבלנו. בחדר היה חם ונעים מול האח הבוערת. אמא הגישה לנו שוקו חם, עוגיות ואנחנו ישבנו והאזנו לתסכית (תוכנית עלילתית) ברדיו. עבורנו הרדיו היה כמו הטלוויזיה היום.

גם בארץ, הרדיו בידר אותנו. בשעות הערב ישבנו ליד הרדיו להאזין לתוכנית המצחיקה "משפחת שמחון" שתמיד נפתחה במשפט שאב המשפחה שואל "נאוה בבית!?" נהגתי להאזין למצעד הפזמונים, "הביטלס" כיכבו באותה תקופה והיו במקומות הראשונים של המצעד.

השנים חלפו והטלוויזיה תפסה את מקום הרדיו, עדיין היו שידורים בשחור לבן ואנחנו התלהבנו מהחידוש. כשהשידורים הפכו לצבעוניים ומעניינים יותר, הרדיו העתיק והמסור הונח בצד. לעיתים השמיע חדשות או צלילים נוגים.

חלפו שנים והרדיו נדם, אך נשאר במקומו ללא שימוש. יום אחד, כשכבר הקמתי משפחה, שאלתי את אמי אם אוכל לקחת את מכשיר הרדיו לביתי, היא הופתעה ואמרה שאינו פועל ושאלה מה אעשה בו. עניתי שאני אוהבת את הרדיו הישן ושהוא יפה בעיני.

הצבתי את הרדיו במקום מרכזי בבית ומעליו מיקמתי תמונה של אמי מהתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה ותמונה של סבתי (אמא של אמי) מלפני המלחמה. כך מבלי לדעת סיפר הקיר  את הסיפור שמסתתר מאחורי הרדיו.

ומה נודע לי לאחר שנים? בתקופת המלחמה היהודים נדרשו על ידי הנאצים למסור את כל רכושם ולחתום על מסמך שהם מסרו "מרצון" את רכושם לנאצים. כך נדרשה לעשות גם סבתי קרולינה נח שלאוזר. אמי וסבתי האלמנה, נשלחו לגטו באמסטרדם וכל מאמציה של אמי למצוא עזרה ולהציל את אמה לא צלחו. דפיקה בדלת קטעה את חייהם המשותפים וסבתי נלקחה למחנה ריכוז ווסטבורק בהולנד ולאחר מכן למחנה סוביבור, ברכבת בקר, עד להירצחה בתאי הגזים.

אמי הצליחה להסתתר ב-21 כתובות עם מסמכים מזויפים. אמי אליזבט שלאוזר הצליחה להציל את בנה התינוק ונודע לה שאביו ורנר מינדן ואמה קרולינה נח שלאוזר נרצחו. המלחמה בהולנד הסתיימה. כעת היה עליה לדאוג לבנה ולכן הגישה בקשה לרשויות בהולנד לקבל את החפצים מהדירה של אמה ומה שנשאר מהרכוש שלהן. כעבור כמה ימים נשמעו דפיקות חזקות בדלת ביתה, המשטרה הגיעה עם צו מעצר, מהומה ופחד. הם דרשו מאמי להתלוות אליהם לתחנת משטרה. "על מה" שאלה? "מה עשיתי?" הם ענו לה "חתמת על הצהרה כוזבת לדרישת רכוש שאינו שלך, כי אימך חתמה "מרצון" למסור אותו לנאצים תוך "ויתור" על הרכוש.

אמי הייתה בהלם, האם הרשויות בהולנד ממשיכות את הרדיפה וההתנכלות ליהודים? האם לא די בשנים של סבל שעברה? מיד התעשתה ואמרה "אם כך אני מוותרת על הכל" וביטלה את תביעתה לרכוש של אמה.

אחרי תקופה קצרה אמי קיבלה בכל זאת סכום קטן שנשאר מאמה. היא שמחה בחלקה ומיהרה לחנות של מוצרי "פיליפס" וקנתה לעצמה רדיו לזכר הימים בהם שתיהן נהגו להאזין למוזיקה.

הרדיו "התמים" הצליח כנראה להעביר לי רגשות של אהבת סבתא, שאני כל כך אוהבת מבלי להכירה. נסתרות הן דרכי האל.

כל השנים תמונות סבתי ואמי האהובות מוצבות זו לצד זו על הרדיו מבלי שידעתי דבר על מקורו.

תחביבים

"תנפנפו בידיים!" הייתה אמי אומרת לנו בילדותנו. הכוונה של האמירה ההולנדית: "אל תתבטלו". וכך היה שהעסקתי את עצמי בציור, ריקמה, יצירת בובות, תפירת בגדים לבובות ועוד רעיונות כיד הדמיון. בתקופת לימודיה של אמי בהולנד, כשהייתי בת שלוש, נסעתי רכובה על אופניה מרחק גדול למרכז רוטרדם. זה היה כיף לשתינו. בזמן השיעור שנמשך שעות, ישבתי לצייר והמורה ציינה בפני אמי שלא שומעים אותי כלל.

בגיל מבוגר יותר למדתי ציור באטיק, ציור בשעווה על בד, למדתי ציור על עץ, רישום ופיסול בעיסת נייר. העבודות שלי הוצגו בתערוכות שונות. העיסוק באומנות ויצירה מילאו את זמני הפנוי ולעיתים אל תוך השעות הקטנות של הלילה.

לצייר ולהאזין למוסיקה זאת שלמות. כל נכד ונכדה עוברים אצלי סדנת אומנות בתחומים השונים, הם אוהבים לצייר וליצור.

תצוגת יצירות של סבתא מירי

בזכות הפעילות שלי עם הנכד בקשר הרב דורי, תוך כדי העלאת הסיפורים, הבזיקו תובנות בראשי, שלא היה לי זמן לחשוב עליהם בצעירותי. לגבי סיפורי השואה שאמי סיפרה לי "בעדינות" בילדותי, מצבים קשים שעברה, רק הקשבתי, כי ידעתי "שאסור לשאול". דור שני לניצולי שואה לא שואל. והנה אני מספרת לנכדיי וחסרים לי פרטים. שאבתי כוח מנכדיי לחקור ולקרוא גם מידע שקשה. חקרתי מול חוקרים בהולנד ובגרמניה. מי היה מאמין שאני הילדה שפוחדת מהמילה "שואה" לא חוששת יותר לשאול ולדעת, לספר ולכתוב. כי זאת חובתי לספר ולא לשכוח.

הזוית האישית

סבתא מירי: את נושאי הסיפור ילדות, חפץ ותחביבים בחרנו יחד. עומרי יודע שאני שומרת חפצים ישנים מתקופת חיי. ושמאחוריהם מסתתר תמיד סיפור. עומרי התלבט בין הכד לרדיו, גם אני התלבטתי כי סיפור הכד הוא מצחיק וסיפור הרדיו יהיה עלי לספר גם דברים עצובים ואמרתי לעומרי זאת. הוא בחר ברדיו. כל כך הופתעתי מהתמיכה והכוח שהעניק לי עומרי, במהלך הקטעים שקשה היה לי לספר. "זה בסדר סבתא, מותר לך לבכות". לרגע התהפכו התפקידים.

עומרי: גיליתי הרבה דברים חדשים על משפחתי מצד סבתי שלא ידעתי. הפרויקט זימן לי זמן איכות מרתק ומשמעותי עם סבתי, חיכיתי למפגשים, ישבתי עם פה פעור ואוזניים פתוחות לרווחה. היו ימים שנשארתי לישון אצלה וגלשנו לשעות הקטנות של הלילה כי ביקשתי מסבתא להמשיך לספר לי עוד ועוד. אני מודה לתכנית הקשר הרב דורי שאפשרה לי לצאת למסע מורשתי בעקבות הסיפורים ולקירוב לסבתי.