מאגר סיפורי מורשת

סיפור ילדות

שמי ריטה אוציטל, נולדתי בבואנוס איירס בארגנטינה, היתה לי משפחה מאוד חמה.

בילדותי בבואנוס איירס עם אמי

בילדותי למדתי בבית ספר יהודי, לא כל כך אהבתי אותו אהבתי אותו, כי למדנו גם יידיש, תלמוד ועוד מקצועות שלא עניינו אותי ולא אהבתי ללמוד. למרות זאת הייתי תלמידה מאד טובה בבית הספר.

בכיתה ו׳, החלטתי, על דעתי, שאני לא רוצה להמשיך ללמוד בבית הספר היהודי. שוחחתי עם הורי וביקשתי מהם לעבור לבית ספר אחר, אך פתאום אחותי הגדולה (גדולה ממני בשש שנים), קמה ואמרה: ״את לא יודעת מה את רוצה, את תמשיכי!״. הורי הקשיבו לאחותי הגדולה וכך נשארתי ללמוד בבית הספר היהודי.

בבית הספר היהודי, בשנה האחרונה לומדים הוראת עברית ואז נוסעים לשנה לישראל ומקבלים תואר של מורה לעברית –  שנה לומדים במכללה בארגנטינה ובשנה השנייה באים לירושלים – וזו הייתה המטרה שלי, לבוא לארץ. המשכתי ללמוד, למרות שהיה לי מאד קשה וכל זאת בשביל לעלות לארץ.

מגיעים לישראל 

הגדענו לארץ, קבוצה גדולה של צעירים והלכנו ללמוד במכון גרינברג בירושלים, היה שם ממש יפה ומסודר. הגיע החופש הגדול, העבירו אותנו לקיבוץ צאלים למחנה עבודה לתקופת החופש כאשר לא לומדים.

הגענו לקיבוץ צאלים, אני כל כך התלהבתי וזה היה הרגע שבו הבנתי ואמרתי לעצמי ״אני רוצה להישאר בארץ!״

אחרי החשיבה הזאת וההחלטה שקיבלתי, שיתפתי את הורי. אמרתי להם: ״אני נשארת בארץ״. הם נורא נבהלו ומיד באו מארגנטינה לישראל, כדי לראות מה קורה איתי.

כשהם באו, הם ביקשו ממני לחזור לארגנטינה אחרי סיום הלימודים, אבל אני רציתי להישאר בארץ, רציתי לעשות עלייה!

וכך היה, בשנת 1971 עלייתי לארץ – הייתי הראשונה ממשפחתי שעלתה לארץ.

אחת מהסיבות שנורא רציתי לעלות לארץ, היא כי חוויתי הרבה אנטישמיות בארגנטינה, כאשר המשטר באותו זמן היה שלטון צבאי קשה.

אך בסופו של דבר, הייתה לי ילדות יפיפייה.

סיפור על חלומות

במהלך השנים היו לי חלומות רבים, את חלקם הגשמתי:

החלום הראשון שלי היה לעלות ארצה. כשהייתי קטנה ולמדתי בבית ספר יהודי בארגנטינה לא אהבתי ללמוד בבית הספר הזה בגלל השפה היידיש ועוד כמה סיבות.

אבל אחרי שאחותי הגדולה טסה לישראל לשנה ללמוד וחזרה היא סיפרה לנו על ישראל ועל כמה יפה הארץ. אני מאוד התלהבתי ורציתי גם לנסוע וללמוד בארץ. בגלל שכל כך התלהבתי מהרעיון התחלתי ממש ללמוד בבית הספר היהודי ולהשקיע ושהגעתי לגיל 18 טסתי לשנה לארץ ישראל. כשהגעתי לארץ ובחופש לקיבוץ הבנתי שאני רוצה להישאר בקיבוץ שבו הייתי והחלום שלי היה לגור בארץ ישראל.

בצעירותי עם הורי

חלום אחר לגמרי, בגיל 70, כמתנה ליום הולדתי עליתי עם כדור פורח, טרקטורון מעופף עם הילדים שלי. זה היה חלום שרציתי להגשים, החלום הבא שלי זה צניחה חופשית.

סיפור על בית ספר

בזמן שהייתי בבית ספר יסודי, למדתי בשני בתי ספר בארגנטינה: בית ספר ממשלתי ובית ספר יהודי. בבוקר הייתי הולכת לבית הספר הממשלתי, הייתי חוזרת וכל יום אוכלת סטייק וסלט ורצה לבית הספר היהודי.

אני זוכרת בכיתה ג' בבית ספר היהודי, המורה הפרידה בין ילדים ״מוצלחים״ לבין ילדים ה״לא מוצלחים״, זה השאיר לי טראומה מאוד קשה ונתן לי הרגשה שלא הייתי מספיק טובה. לעומת זאת בבית ספר הממשלתי נחשבתי תלמידה מצטיינת, בכל המקצועות. נתנו לי להרים את הדגל של ארגנטינה, מי שהיה תלמיד מצטיין היה זוכה להרים את הדגל.

בחטיבה התחילו לי פצעי בגרות מאוד קשים, סבלתי מאוד. יום אחד מורה אחד אמר לי, מול כל הכיתה, ״מה זה יש לך על הפנים?  התפרצות געש״, מאוד נעלבתי. הלכתי בבכי וסיפרתי ליועצת, היא סיפרה זאת למנהלת והמנהלת הוציאה את המורה מבית הספר, מאוד שמחתי…

בבית ספר הממשלתי התחלתי ללמוד אנגלית רק בכיתה י', אז הייתי מתבלבלת בין היידיש שלמדתי בבית הספר היהודי לאנגלית. היה לי מאוד קשה ללמוד שלוש שפות. הייתי ספורטאית טובה מאוד, תמיד הייתי מנהיגה של הקבוצות, הייתי הקפטנית. תמיד, מאז ועד היום, אני אוהבת ספורט. שיחקתי כדורעף וכדורסל וגם הייתי שחיינית.

בבית ספר היסודי למדנו בנים ובנות ביחד, אבל בתיכון הפרידו בין הבנים והבנות, אני חושבת שעד היום זה כך. אני הייתי בנבחרת של הבנות בבית הספר, בחטיבה, ואני זוכרת שהתיכון היה קרוב לתיכון של הבנים ותמיד היינו נפגשים באיזה פינה, הבנים והבנות, בסתר (בבית ספר הממשלתי), לעומת זאת בבית ספר היהודי תמיד היה מעורב (בנים ובנות ביחד).

הלימודים בתיכון של הבית ספר היהודי היו נמשכים עד הלילה והייתי חוזרת מאוד מאוד מאוחר, הייתי חוזרת באוטובוס וזה היה מאוד מסוכן. בכל שכונה בארגנטינה היה בית ספר יהודי, אני זוכרת שעד הבית היתה לי הליכה ארוכה.

מכיתה א' עד ו' למדנו ביחד בכיתה אחת. בבית ספר הממשלתי הייתה תלבושת אחידה, היה לנו מין חלוק רופאים, אבל אימא שלי קנתה לי חלוק עם הכפתורים מאחורה ועם מכפלות וצווארון וחגורה של פפיון ואני שנאתי את זה. בבית ספר היהודי לא הייתה תלבושת אחידה, או לפחות אני לא זוכרת שהייתה.

כשסיימנו יב' (סיימתי בשנת 1969), זה היה בשנה שהאדם הראשון דרך על הירח, אז את חולצות סיום המחזור עשינו עם סמל של הירח ועם האדם הראשון שהגיע אליו.

בתיכון היו מגמות. הייתה מגמה המלמדת להיות מורה, הייתה מגמה של מתמטיקה ושל הנהלת חשבונות. אני למדתי במגמה של הנהלת חשבונות, אבא שלי היה רואה חשבון ורציתי גם ללמוד את המקצוע. אחותי למדה במסלול הרגיל שמשם ממשיכים לאוניברסיטה. בשיעורי היסטוריה המורה היה מכריח אותנו להעתיק תמונה היסטורית על נייר צלופן עם דיו, הייתי צריכה להעתיק את כל התמונה, זה היה כל כך מיותר.

אם תשאלי אותי אם אני זוכרת משהו מהלימודים, אז כן. אהבתי מאוד גיאוגרפיה. כשעליתי ארצה ולמדתי באונוברסיטה הלכתי ללמוד גיאוגרפיה. רציתי להיות מטאורולוגית, חזאית של מזג האוויר. אז הייתה תוכנית לימודים כזו באוניברסיטה ובטכניון.

הזוית האישית

אביב לוי ויערה בלומלפינד: במהלך העבודה נהנו מאוד, למדנו הרבה דברים על עצמנו במהלך הפרויקט. זה היה פרויקט משמעותי שגרם לקשר בין הדורות.