מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל נוטיק. ואני סבתא של יהודית.

ילדותי

נולדתי בשנת 1965 להוריי מרדכי וחנה אנגלסמן. אני האמצעית בין ילדי המשפחה, אחותי מלכי היא הגדולה, ואחי מולי (שמואל) הוא הקטן. גדלתי במשפחה חב"דניקית בבני ברק. זה לא היה פשוט לגדול כך, מפני שהייתה התנגדות מאד חריפה לחב"ד מצד תושבי המקום. הייתי בת לניצולי שואה, ונכדה לניצולי שואה. עבורם היינו האור של החיים שלהם, היינו כמו ניסים מהלכים, בשל כך זכינו לקבל מהם תפנוקים ללא הרף.

למדתי בבית ספר לא חב"די, אך הדבר הכי המשמעותי אותו אני זוכרת בחיי ולא אשכח, היו הנסיעות של ההורים שלנו אל הרבי. בתחילה רק אבי היה טס, ולאחר מכן גם אמי נסעה. אני זוכרת שהיינו מקבלים מהרבי כל מיני דברים מיוחדים. כמו חתיכת אפיקומן, מטבע לכבוד הפעם הראשונה בה אני ואחותי הדלקנו נרות שבת ועוד.

כשהייתי ממש קטנה, אבי היה מביא מהרבי מתנות, כמו צעצועים, בגדים וכו'. וכשאבי היה אומר הבאתי לכם מתנה מהרבי, בדמיון שלי זה היה מין אולם גדול, עם כל מיני שולחנות ועליהם כל מיני מתנות, ומי שרצה בא ולקח, או שזה בתשלום, לא יודעת בדיוק איך, אבל זה היה של הרבי, הוא חילק לכולם. אחר כך, כשגדלתי, הבנתי שאבי פשוט הולך וקונה את המתנות. כשגדלתי עוד קצת הבנתי, שזה באמת באמת מהרבי, שהכל זה מהרבי, כל הצינור הזה של השפע והטוב הכל-הכל מהרבי. רק מהרבי.

הנסיעה לרבי

חוויה שלא אשכח לעולם, משנותיי הבוגרות יותר, היא הנסיעה המשפחתית שלי לרבי. זכיתי לנסוע עם כל משפחתי אל הרבי, נסענו  אני. אבי, אמי, אחותי ואחי. זכינו להיכנס כל המשפחה ליחידות פרטית. זו הייתה השנה האחרונה ליחידות פרטית. זה היה באמצע הלילה, התכוננו לכך הרבה מאד, אבי הכין אותנו לכך הרבה, שיש לכתוב פ"נ ולהביא לרבי, בנוסף הוא הסביר לנו שתוך 4-5 דק' המזכיר יפתח את הדלת, אנו נשמע חריקה, (כדי שנוכל לדעת שפתחו את הדלת, ולא נעשה גב לרבי…) ונדע שהגיע זמננו לצאת. כולנו היינו נרגשים, כאשר בסביבות 3-4 לפנות בוקר נקראנו להיכנס לחדרו של הרבי. מכיוון שאבי היה מנהל התלמוד תורה בבני ברק, אז הרבי הביא לו 500 לירות עבור מימון, אבי אמר לרבי תודה, אך הרבי ענה לו ביידיש: "אני צריך לומר לך תודה על כך שאתה דואג לתלמוד תורה". אני זוכרת שאמי החלה לבכות, ובתור נערה ממש התביישתי בכך.

סיפורים מיוחדים משנות הילדות

במשך שנות ילדותי אבי היה טס הרבה לרבי (דבר שלא היה אז מובן מאליו בכלל). באחת מהפעמים בהן הוא טס, הרב חדקוב (מזכירו של הרבי באותה תקופה), קרא לאבי ואמר לו, שהרבי מסר שעליו לפתוח תלמוד-תורה בבני-ברק. אבי היה מופתע לחלוטין. הוא לא ידע איך לעשות זאת, ולמה הרבי רוצה שיעשה זאת.

אבי היה אדם מאד שקט, שאף פעם לא דיבר בהתוועדויות ובכל מיני מעמדים, לכן הוא לא הבין, איך עליו להקים תלמוד תורה? אבי התקשר הביתה וסיפר לאמי על בקשתו של הרבי. אמי אמרה לו: "אז תאמר לרבי שאתה לא יכול לעשות זאת." (מכיוון שהוריי עדיין לא כל-כך ידעו מה זה רבי, זה היה קרוב לאחר חזרתם בתשובה. אמי לא ידעה, שכך לא מדברים אל הרבי.) אבי הסביר לה, שאין דבר כזה. אם הרבי אמר אז עושים! הרבי בירך את אבי שיצליח בכל ובפרט בבניית התלמוד תורה. ובאמת אבי חזר לארץ, ומיד התחיל להשיג אישורים ממשרדי הממשלה, לדבר עם אנשים, להביא מורים ולדאוג לכל הפרטים. אף אחד לא הצליח להאמין, שאבי-האדם השקט כל כך, שלא מבליט את עצמו אף פעם, יצליח להקים תלמוד תורה.

בסוף השנה הראשונה אבי שלח לרבי מכתב, וכתב לרבי שממש קשה לו לנהל את כל התלמוד תורה, הוא כתב לרבי את כל הצרות והקשיים שהוא לא מצליח להתמודד איתם. בסוף המכתב הוא כתב לרבי את המשפט הבא: "אולי אני לא האדם המתאים לתפקיד". כעבור כמה ימים הגיע מכתב של הרבי אל אבי. הרבי עודד אותו וחיזק אותו. ולמכתב שכתב, צרף את המכתב שאבי כתב, ועל שלושת המילים הראשונות: אולי, אני, לא, הוא קשקש מעליהם שתי פסים, ומתחת ל-3 האחרות הוא שם שתי פסים. אז אבי הבין, שהוא יצליח.

פעם אבי כתב לרבי שילדו, אחי מולי, יוצא איתו ל"מבצעים" בימי שישי. הרבי כתב שהוא שמח מאד, וזה עושה לו הרבה נחת רוח, וכל הכבוד לאבי ולאחי. אמי כתבה לרבי, "אני מאד נעלבת בשם שתי בנותיי, שכן גם הן יוצאות עם בעלי למבצעים, מהן הרבי לא רווה נחת"?! אז הרבי החזיר תשובה, שהוא לא ידע, ומאד שמח לשמוע שגם הבנות יוצאות למבצעים.

המכתב שאני ואחותי קיבלנו מהרבי על ה"מבצעים" שלנו

בתור ילדה קטנה ממש אני זוכרת את מלחמת יום כיפור. איני זוכרת מכך הרבה.

הפיגוע במעלות

אבל אירוע אחר שהתרחש כמה חודשים אחר כך, אני זוכרת, שהיה פיגוע במעלות, בפיגוע הנורא נרצחו 22 בני ערובה ביניהם היו הרבה ילדים. אני זוכרת שהיו גם הרבה פצועים, וכולם דיברו על כך, וכתבו על זה הרבה. באותו זמן בערך, שבוע אחרי, אמי לקחה אותי ואת אחי ואחותי לסרט. כבר התכוננו ליציאה, כאשר לפתע צץ במוחי רעיון:

"אימא" אמרתי "כן" השיבה לי אמי, "אולי בכסף של הכרטיסים נקנה מתנה לילדים הפצועים, ונשלח להם את זה עם מכתב וציור יפה?" אמי אהבה את הרעיון, ואכן בכסף זה זכינו לקנות ממתקים לילדים הפצועים. גם כתבתי מכתב ושלחתי אותו למועצה. אני זוכרת, ששבוע אחר כך הייתה כתבה בכל העיתונים על הפיגוע ועל המכתב של… כן! על המכתב שלי, שאני כתבתי. אני זוכרת שהיה כתוב שוויתרתי על ההופעה, ובכסף של הכרטיס רציתי לקנות ממתקים לילדים הפצועים, ושהילדים מאד התרגשו מהמכתב.

הכתבה בעיתון על המכתב שסבתא רחל שלחה למועצה

הזוית האישית

הנכדה יהודית: תודה לך סבתא על סיפורך המרתק. למדתי ממנו מהי התקשרות לרבי. מאחלת לך בריאות והרבה נחת יהודי חסידי מכולם.