מאגר סיפורי מורשת

ההורים שלי

שמי מיכל וזה, נולדתי בשנת 1950 לבית משפחת שמיר, בבאר שבע. ההורים שלי ושל עמוס אחי, והסבים של אימא שני, אוהד ואורי. של רויטל, אלון ואיתמר, נולדו שניהם בפולין בערים שונות. אימא בעיר טרנוב, ואבא בעיר הבירה של פולין, ורשה.

אימא שלי, רחל זוסמנוביץ' (שמיר) נולדה בשנת 1920. היא הייתה בת בכורה והיו לה שתי אחיות: הדסה ופלה. אבא של אימא היה נגר ופרנס את המשפחה. כשאימא שלי הייתה בת חמש, אבא שלה נפטר ממחלת שחפת, מחלה שבאותם ימים, לא היה לה מרפא. אימא שלה התחתנה שוב ונולד לאימא שלי אח בשם לייב.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, ברחה אימא שלי מהגרמנים לרוסיה. לבדה נסעה ברכבות, באונייה ואפילו צעדה ברגל. אחרי טלטלות רבות, היא הגיעה לטהראן והצטרפה לקבוצת ילדים יהודים שאף הם ברחו מהגרמנים, שאספו אותם ושלחו אותם לארץ ישראל. אימא שלי, סבתא רחל, הייתה מדריכה שלהם.

אימא שלה ולייב אחיה, נשארו בפולין ונספו בשואה. בארץ, הגשימה אימא שלי חלום ילדות ולמדה מוזיקה בקונסרבטוריון בירושלים. כבר כשהייתה ילדה, אהבה אימא שלי מוזיקה ומאד אהבה לשיר. היא שרה מאד יפה, ובהמשך חייה בקיבוץ רוחמה, שרה במקהלה וגם כסולנית, בחגים, טקסים ומסיבות. היא אהבה מאד לקרוא, ועד סוף ימיה, קראה ונהנתה מספרים רבים.

ההורים שלי נפגשו בירושלים, אבא שלי היה מדריך בקן השומר הצעיר. הם התאהבו ואימא שלי הלכה איתו לקיבוץ רוחמה והצטרפה לגרעין המייסדים. הם נישאו ונולדנו, עמוס ואני, מיכל. בקיבוץ, עבדה אימא, רחל, בעבודות רבות, תמיד במסירות ובאחריות רבה. במשך שנים עבדה במפעל המברשת ויצרה מברשות שיניים.

אבי יוסף שמיר 

אבא שלי, יוסף דיאמנט (שמיר) נולד בשנת  1916, לאביו ברוך ולאמו רגינה. להוריו נולדו ארבעה ילדים: אחיו הבוגרים, חנניה ושלמה, הוא השלישי ואחות צעירה, רחל.

אימא של אבא שלי, נפטרה לפני השואה, אביו ואחיו הבכור נספו בשואה, ואילו אבא שלי, אחיו חנניה ואחותו רחל עלו לארץ לקיבוצים עמיר, חצור ואבא שלי לקיבוץ רוחמה.

אבא שלי, יוסף, היה בין מנהיגי "השומר הצעיר" בוורשה. בשנת 1941, לפני כניסת הגרמנים לפולין, עלה אבא שלי לארץ, והיה בין מקימי קיבוץ רוחמה בשנת 1944. בקיבוץ, במשך שנים עבד, בענף הנוי בקיבוץ. הוא היה מדריך בתנועה, היה מזכיר הקיבוץ, היה מרצה וחוקר "בגבעת חביבה" ונשא בעוד תפקידים רבים. הוא כתב עשרות מאמרים בנושא הקיבוץ, והוציא לאור שורה של ספרים, מאמרים וחוברות. אבא שלי היה יזם ובכל פרויקט חברתי ציבורי בקיבוץ, היה מעורב: מדרגות לבתי ילדים, אמפיתאטרון, חדר אוכל החדש, עמותת "יד לבנים", "אתר ראשונים", "בית עמל", מכלול ספריות, אורחן רוחמה, וגולת הכותרת, כביש "רוחמה – שדה צבי", שהביא רווחה לתושבי האזור כולו. עם כל פעילותו ועיסוקיו הרבים, אבא שלי היה בעל, אבא וסבא, מסור חם ודואג.

ילדותי

נולדתי בקיבוץ רוחמה בשנת 1950, שם גדלתי, ולהוציא שנה אחת, בה לא הייתי בקיבוץ, כל חיי עברו ועוברים בקיבוץ. בעבר, הייתה נהוגה אצלנו, "לינה משותפת". אנחנו הילדים, ישנו בבית הילדים, אכלנו, התרחצנו, למדנו בבית הילדים, ולא בבית ההורים. רק אחרי הצהרים, הלכנו לבית ההורים, שם בילינו כמה שעות בחברת הורינו ואחינו. בשעות הללו, ההורים הקדישו את כל זמנם לנו הילדים. ההורים לימדו אותי ואת עמוס לשחק שחמט, שוחחנו הרבה ובילינו יחד. אני זוכרת הרבה שעות איכות מהנות עם הורי. חווית הילדות שלי היא חוויה של שמחה, ועניין.

תקופת בית הספר

למדתי בכיתה בקיבוץ עם כל הילדים שנולדו באותה שנה בקיבוץ. היינו 20 ילדים בכיתה, אתם למדתי מכתה א' ועד כתה יב'. לכיתה שלנו קראו כיתת "אמיר". בכיתות יסוד, המחנך שלנו לימד אותנו את כל המקצועות, כולל התעמלות, מוסיקה, ציור, הכול. כשהיינו בני 13, עברנו "למוסד החינוכי", אזור מעט רחוק ממרכז הקיבוץ שם סיימנו 12 שנות לימוד. סדר היום שלנו היה מאד מסודר: מסדר בוקר, לאחריו משחק בחוץ. לימודים בכיתה. ארוחת בוקר וצהרים אכלנו בין השיעורים בבית הילדים, המטפלת הכינה לנו. בצהרים הביאו אוכל ממטבח הילדים שם הכינו במיוחד, אוכל עבורנו הילדים. ממתקים באותה תקופה כמעט ולא זכינו לאכול, רק פעם בשבוע, ביום שישי, חילקו לנו ארבע קוביות שוקולד פרה. חיכינו כל כך ליום שישי, עבורנו, קוביות שוקולד יחידות, היה כיף גדול. בלילות ישנו בבית הילדים, ושומרת לילה ששמרה על כל ילדי הקיבוץ שישנו בבתי הילדים, עברה בין הבתים כדי לבדוק שהכול בסדר. את שומרות הלילה היינו משגעים לא פעם, בתעלולים והשתוללויות.

שירות צבאי

בסיום יב', התגייסתי לצבא ונשלחתי לחיל הנח"ל. אחרי הטירונות, נשלחתי לקורס מדריכות כיתה, מכיו"ת. אחרי הקורס נהייתי סמלת סעד של יחידת נח"ל בדרום. תפקידי היה להיפגש עם חיילים שהיו להם בעיות כלכליות ואחרות, בבית משפחתם. אחרי השיחות איתם, דיווחתי למפקדים שלי, שדאגו לעזור לאותם חיילים ולמשפחותיהם. לראשונה, נפגשתי עם מציאות חיים שונה ממציאות חיי בקיבוץ. ההכרות עם החיילים פתחה לי חלון לישראל שלא הכרתי קודם. בנוסף, הרגשתי שאני עוזרת לחיילים במצוקה, הרגשה עמוקה של משמעות. זו הייתה תקופה מעניינת וחשובה עבורי.

מקצוע ותעסוקה

למדתי לימודי מורה/גננת בסמינר הקיבוצים ורוב שנות עבודתי עסקתי בחינוך. הייתי מורה, גננת, ומנהלת הגיל הרך. במהלך השנים ניהלתי בית תוכנה למעגלים מודפסים, בקיבוץ. לפני שקבלתי על עצמי את התפקיד, התלבטתי לא מעט, כי לא הכרתי את התחום שהינו שונה בתכלית, מחינוך. בסופו של דבר, קפצתי למים, וניהלתי את המפעלון הזה במשך 15 שנים. היו תקופות טובות, והיו פחות טובות.

יו"ר עמותת יד לבנים קיבוץ רוחמה

במשך 23 שנים, עד היום, אני משמשת בתפקיד יו"ר "עמותת יד לבנים של רוחמה". אני ממשיכה דרכו של אבא שלי, יוסף, שיסד את העמותה והיה יו"ר שלה, עד ליום מותו. אני עושה את התפקיד בהתנדבות. מדי שנה העמותה מקדישה חלק מכספי העמותה למען מטרות חינוכיות וחברתיות ברוחמה ואני מנהלת את התהליך.

היכרות, נישואין ובניית משפחה

כשהייתי בת 20, מיד אחרי הצבא, התחתנתי עם אבישי ונולדו לנו שלושה ילדים: שני, אימא שלך, אוהד ואורי. אחרי 15 שנה, התגרשנו. לפני 38 שנים הכרתי את עוזי, ומאז אנחנו ביחד, אוהבים ושמחים בזוגיות שלנו ועם המשפחה היפה שהקמנו. היום, המשפחה שלנו כמו עץ, גדולה ומסועפת. לעוזי שתי בנות מנשואיו הקודמים מיטל ולילך. ביחד יש לנו 15 נכדים. אנחנו מלווים את ילדינו ואת התפתחות נכדינו ודואגים לשלומם ובריאותם. מכנסים את כל המשפחה בביתנו ודואגים להידוק הקשרים בין כולם. אנחנו אוהבים שמחים וגאים במשפחה שבנינו. בסופו של דבר, אתם המפעל הכי גדול וחשוב בחיינו.

נולדתי בקיבוץ רוחמה, בשנה בה נוסדה מדינת ישראל. גדלתי, התחנכתי ולמדתי בקיבוץ. בילדותי שמעתי מאבא שלי, יוסף, סיפורים רבים על חייו בפולין ועל השנים בהן היה ממנהיגי קו השומר הצעיר בוורשה, בירת פולין. כשהגרמנים התקרבו לעיר, אבא שלי עזב את העיר ועלה לארץ ישראל, כך ניצלו חייו, שלא כמו חלק מחבריו שנשארו בוורשה, וחלקם נספו בשואה.

תנועת השומר הצעיר הייתה מאד חשובה לאבא שלי וגם לאימא שלי שגם היא הייתה ילדה בפולין, בעיר אחרת, טרנוב וגם היא הייתה חניכה בשומר הצעיר. הם חונכו על אהבת ארץ ישראל, שירי ארץ ישראל, מחנות הקיץ והעלייה לארץ וההגשמה בבניית קיבוץ בנגב. גם אני, כשמלאו לי ולחבריי לכיתה – 13, הצטרפנו לתנועת השומר הצעיר וכשגדלתי הייתי אף מדריכה בתנועה. במסגרת הפעילות בתנועה, חונכנו לערכים כמו: שיויון בין האנשים, עבודה, הגנה ושרות למען המדינה, התחשבות וכבוד לזולת ועוד ועוד ערכים. מגיל צעיר למדנו לעבוד בכל עבודה, בשדה, ברפת, בדיר, בבתי ילדים, במטבח ובכל מקום שהיו צריכים אותנו. כדי לחשל ולחזק את הגוף והנפש שלנו, יצאנו לטיולים עם תרמילים כבדים על הגב, בכל מזג אויר. יצאנו למחנות רחוקים מהבית והתחנכנו להתגבר על קשיים, לא לקטר, ואפילו ליהנות בתנאים לא קלים. בפעולות התנועה ערכנו שיחות על נושאים שונים, ובאופן זה לאט לאט הלכה והתגבשה דעתנו על החיים בכלל, ועל מה שקורה קרוב לנו בקיבוץ ובארץ ועל דברים שקורים בעולם, במקומות אחרים. תנועת השומר הצעיר הינה חוט מקשר בין הוריי לביני לאורך כל ילדותי.

הזוית האישית

מיכל: היה לי חשוב לספר לנועם על הדרך שבה גדלתי, על הוריי ומשפחתם. אני רואה חשיבות רבה בתוכנית הזו, ואני מאחלת לנועם שתמשיך לשאול ולשמוע על משפחתנו.

נועם: היה לי ממש כיף ללמוד דברים על סבתא והכרתי דברים שלא ידעתי עליה והיה מושלם.