מאגר סיפורי מורשת

שמי דניאל פרג', תמיד התעניינתי בסיפורי עבר של משפחתי. אני מתחבר למשפט: "לדור שמתעלם מההיסטוריה אין עבר – וגם לא עתיד." לסבא שלי ולי היה חיבור מיוחד, למרות שנפטר כשהייתי בגיל יחסית צעיר, אני זוכר המון רגעי אושר איתו, הייתי מאוד קשור אליו והאהבה בינינו הייתה הדדית. העבודה העשירה והרחיבה לי את הידע בכל הקשור לילדותו של סבי והחיים הלא פשוטים שהיו לו והעניקה לי הרבה מסרים חשובים.

 סבא עזרא פרג' סיפר

"כשעלינו ארצה הגענו לעיר פתח תקווה ישר למעברת עמישב. מצב הכלכלי היה קשה מאוד, היינו עשרה אחים ואחיות עלינו ארצה חסרי כל והיה מאוד צפוף וקשה במעברה.

אמי הייתה עקרת בית ועדיין הייתה צריכה לגדל אותנו כי חלקנו עלינו בגילאים קטנים, אני ואחי התאום היינו בני שלוש ואנו האחים הקטנים במשפחה של עשרה אחים. אימא הייתה תופרת במעברה ואבא עבד בתור תפאורן ועוד מספר עבודות מזדמנות בכדי לפרנס את משפחתנו. גם אחי הבוגרים יצאו בגילאים 15-16 לעבוד והיו נוסעים למרכז העיר פתח תקווה לתת שירותי צילום למשפחות בבתים. בעיראק האחים הגדולים שלי למדו צילום ולכן היה להם את היכולת לשלב את המקצוע עם עלייתם ארצה.

כשהבינו בעיראק שיש מדינה יהודית הייתה כמיהה מאוד גדולה לעלות לארץ. למרות שהיהודים בעיראק היו חלק מאוד חשוב בתרבות ובמחסר עדיין תמיד הרגשנו שזאת לא המדינה ששייכת לנו והיו לעיתים מאוד קרובות תקריות עם הערבים בעיראק ובעיקר בפרעות הפרהוד (פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, בירת עיראק).

אני לא זוכר הרבה היות והייתי ילד קטן שעלה בגיל שלוש ארצה, אבל תמיד שמעתי את הסיפורים מאחיותיי ואחי על הבית שהיה לנו, על השכונה שבה התגוררנו, על היחסים שהיו לנו עם השכנים הערבים ובעיקר מנהגים וחגים שאותם שימרנו גם כאן בארץ.

אני חושב שבעיקר הבאנו איתנו את התרבות היהודית בגלות. בתחומים שונים כמו: הדת, המוזיקה, והקולינריה.

בשנים הראשונות היה מאוד קשה על גבול העוני. המעברה לא הייתה מקום אידאלי לחיות בו, בשלב מסוים אפילו חליתי, דבר שפגע בי והייתי צריך להתמודד בו בשארית חיי. לחיות 12 נפשות בצריף מפח בלי תשתיות. בחורף קר מאוד, אין מקלחות, אפילו את המים היינו צריכים להביא בדלאים לצריף. אבל למרות הכל היינו משפחה גדולה, מאוחדת ובכלל במעברה היות וכולנו עלינו מאותו אזור, אחד נתן יד לשני וזה מאוד עזר להעביר את השנים הקשות.

עליתי לארץ עם הוריי, אבי סלים ואמי שמחה. חמשת האחים פרג', סמי, מאיר, מוטי, ואני עזרא ואחיותיי רוזי, קטרין, נג'יבה, רותי ושולה.

אני זוכר היטב את השיטפון שהיה באחד החורפים במעברה וכל המעברה הוצפה היה ממש מן נהר שחצה את המעברה. אני זוכר את התקופה של אמי שעובדת כל כך קשה – מכבסת לנו את הבגדים בקערות מפח, תופרת לנו בגדים בחורף, ודואגת שלא יחסר לנו דבר. אני זוכר היטב את השמחה והחגים שהיו במעברה, למרות כל הקושי. הייתה אחדות ורצון גדול להתקדם ולהגיע לשיכון בעיר ולצאת מהמעברה.

מאחר ואמי נפטרה כשהייתי בגיל שמונה נשלחנו אני ואחי התאום מוטי למשפחות אומנות בקיבוץ כפר סאלד שבצפון הארץ שם עברתי תקופה נפלאה, למדתי בבית הספר שבקיבוץ והכרתי חברים חדשים ולעיתים קרובות המשפחה הייתה באה לבקר אותי בקיבוץ ואני חושב שהקיבוץ נתן לי יסודות מצוינים להמשך החיים. הוריי המאמצים בקיבוץ היו משפחת "פרלטה" – האב היה צייר ופסל והאם עבדה בחינוך".

סבא עזרא פרג'

כך סבא סיפר על המעבר למשפחה אומנת בכפר סאלד:

"בהיותי בן תשע, בזמן המעבר בין המעברה לבין הדירה בשיכון בפתח תקווה נפטרה אמי, שמחה ז"ל. אמי הייתה בת 45 במותה והותירה עשרה ילדים. היות ואני ואחי התאום מוטי היינו הילדים הקטנים במשפחה, הוחלט להעביר אותנו לקיבוץ בכדי להקל על המשפחה ולתת לנו חיים וחינוך טובים.

הדבר נבע בעיקר מכך שרוב האחים במשפחה יצאו לעבודה, גם אבי, סלים כמעט לא נכח בבית ועבד מבוקר עד לילה. עם כל הכאב של ניתוק מהמשפחה התאקלמתי מהר מאוד בקיבוץ עם המון חברים חדשים ומשפחה אומנת שנתנה לי הרגשה נפלאה. עצם זה שהגעתי לקיבוץ יחד עם אחי התאום נתן לי תחושת ביטחון והרגשה שאני לא לבד. המשפחה האומנת שלי היו עולים חדשים מסנטיאגו, צ'ילה.

האב, דניאל פראלטה היה צייר שהציג את עבודותיו במוזיאונים בארץ ובחו"ל, אמן מאוד מיוחד שהשפיע עליי רבות. האם המאמצת, רבקה פראלטה, העניקה לי חום ואהבה וחיברה אותי לענפי הקיבוץ השונים. הקיבוץ נמצא בצפון הארץ, באצבע הגליל.

אני זוכר היטב את ריח הפרות,  אני זוכר שאפילו היינו מטפלים בחזירים שהיו בקיבוץ ולאורך השנים נשמר הקשר עם המשפחה ועם החברים מהקיבוץ. לעיתים קרובות, אחיותיי היו נוסעות לצפון לבקר אותי דבר שמאוד שימח אותי בימים אלה.

לאחר מספר שנים היות והקיבוץ היה רחוק מאוד מפתח תקווה, עברתי לקיבוץ רבדים שנמצא בשפלה וגם שם עברתי שנים יפות עם חברים חדשים וחינוך טוב שעזר לי מאוד בהמשך החיים".

סיפור אישי שלי שקשור לכפר סאלד

סבי עזרא פרג' נפטר ביולי 2019 ולאחר שנה יצאנו לטיול משפחתי בצפון. במהלך הטיול כשעברנו ליד כפר סאלד החליט אבי בן להיכנס לקיבוץ ולנסות למצוא את האם המאמצת של סבי – רבקה פראלטה.

חייב לציין שהמסע היה ארוך וכבר חשבנו לוותר, עברנו מבית לבית, שאלנו את תושבי המקום, אך לא מצאנו את ביתה. ממש כשהחלטנו לוותר, ביציאה מהקיבוץ פגשנו חבר קיבוץ שאמר לנו, שרבקה האם המאמצת עדיין בחיים והסביר לנו היכן היא מתגוררת. השעה הייתה שעת צוהריים ומצאנו את הבית ונפגשנו עם רבקה מפגש מאוד מרגש בו היא סיפרה קצת זיכרונות מהילדות של סבי בקיבוץ.

בתמונה דניאל פראלטה, אביו המאמץ של סבי, ואחת מיצירותיו

הזוית האישית

דניאל פרג': תמיד התעניינתי בסיפורי עבר של משפחתי. אני מתחבר למשפט: "לדור שמתעלם מההיסטוריה אין עבר – וגם לא עתיד." לסבא שלי ולי היה חיבור מיוחד, למרות שנפטר כשהייתי בגיל יחסית צעיר, אני זוכר המון רגעי אושר איתו, הייתי מאוד קשור אליו והאהבה בינינו הייתה הדדית. העבודה העשירה והרחיבה לי את הידע בכל הקשור לילדותו של סבי והחיים הלא פשוטים שהיו לו והעניקה לי הרבה מסרים חשובים.

קיבלתי רצון להמשיך, לחקור ולהתעניין בעבר של המשפחה שלי. ריגש אותי במהלך העבודה להיזכר ב"מפגש בכפר סאלד", נזכרתי ברגע המרגש הזה, כל הדרך למפגש הזה שלימד אותי רבות. המפגש בכפר סאלד היה החלק שהכי שמחתי להיזכר בו, זה מפגש שאזכור לעוד שנים רבות.