מאגר סיפורי מורשת

לסבתא שלי קוראים לילי. קוראים לה בשם הזה על שם סבתא שלה, היא נולדה באוקרינה בעיר קרמנצ'וג, הם היו חמישה אנשים בחדר אחד ומחולק אם קיר שאפשר לחלק אותו הם בישלו בקצה החדר. היה תנור העובד על פחם וקרשים שם הכינו אוכל, הם התקלחו בקיץ בדוש שהיה מחוץ לבית הוא היה מחומם על ידי קרנות השמש ובחורף הייתה גיגית ענקית ששפכו לשם מים חמים וכיבסו באותה הגיגית עם קרש גלים שעליה שפשפו את הבגדים עם סבון, בשביל הכביסה היו מפנים יום שלם ולאחר מכן היו תולים בחוץ את הבגדים וכל היום מסתכלים שלא יגנבו להם את בגדים.

 

הם היו משחקים גם בקיץ וגם בחורף תמיד בחוץ. בשוכנה הייתה בניה חד קומתית עם חצר משוטפת לכמה אנשים, לא היה ים אבל היה נהר מאוד גדול שחוצה את כל אוקרינה. היה בית כנסת אחד לכל עיר. להורים שלה קראו: סימה ובוריס ולאחים: דוד וגנה, אמא שלה לא עבדה אלא הייתה עם הילדים ועשתה כל מיני עבודות בית, ואבא עסק ביבוא ציוד לסופרמרקטים. הם קנו את הבגדים הכי זולים שהיו מוצאים בשוק, כל האחים חיים עד עכשיו. הם גרו בשכונה שהייתה מעורבת עם כל העדות, לסבתא שלי היו שתי חברות טובות,הם קנו במכולות קטנות ליד ביתם והמצרכים שקנו הם כל מה שלא יכלו להכין לבד בביתם.

 

סבתא מספרת: "היו לי שתי חברות טובות לאחת קראו לודמילה ולשנייה אולגה, לודמילה הייתה יהודייה ואולגה לא. שלשתינו גרנו באותו בניין, ושחקנו במשחקים בחוץ לדוגמא: דילגיות, מחבואים ותופסת .לבית הספר שלי לא היה שם. אלא היה לו מספר,מספר בית הספר שלנו הוא ארבע.

 

המקצועות שלמדנו: לשון, היסטוריה, פיזיקה, גאוגרפיה, אוקרינית, אנגלית, כימיה, ספורט, מלאכה וכלכלת בית. אנחנו נתנו כבוד רב למורים שלנו. אצלנו כמעט ולא היה בעיות משמעת, כי המשמעת הייתה חזקה מאוד! הייתה לכולם את אותה התלבושת והיא: שמלה בצבע חום וסינר שחור ובחגים החליפו את הסינר ללבן.

 

לא היה טיולים בבית ספרי אבל אני זוכרת את הטיול הגדול שלי עם אמא שלי אנחנו נסענו ללינגרד הייתי אז בת 16 ועכשיו ללינגרד נקראת סן פיטנבורג. היו כול מיני מסיבות ימי הולדת קטנים. אני זוכרת במיוחד את המורה לאנגלית שלי, כי אמא שלי הייתה חברה שלה, והיא התיחסה עליי ממש יפה ושמה לי ציונים גבהים מאוד לכן אהבתי אותה.

 

המקצועות שאהבתי: שפות ומלאכה מקצועות שלא אהבתי: ספורט. אני לא חגגתי בת מצווה. בבית ספרי היה חדר אוכל ענק שכול אמא הייתה נותנת 15 מטבעות לילד שלה. והיו נותנים לו לארוחה: פירה,קציצות וסלט. ולמי שהיה עוד כסף היה קונה משהו בקיוסק אחר כך. אז אני הייתי לפעמים מותרת על הארוחה שלי בשביל לקנות טילון שעלה 12 מטבעות ולא הייתי מספרת לאמא שלי כי אז היא לא הייתה מביאה לי כסף. האוכל שהכי אהבתי לאכול היה נקניק.

 

לא הייתי חברה בתנועת נוער, אבל היו לנו שתי שבתות והיינו צריכים לעשות ניקיון כללי לבית הספר. בילדותי האזינו למוזיקת פופ ורקדו במיוחד ריקודים כמו ולאס ועוד…הזמרים שאהבתי במיוחד היו טוטו קותניור ורפאל. רקדנו במסיבות עם חברים. אז לא היו טלפונים אז היו צועקים מהחלון. לא אהבתי לשמוע מוזיקה אני אהבתי במיוחד לצייר.

 

אני הייתי בת 14 שסבא ואני הכרנו הוא היה בן 19. סבא היה החבר הראשון שלי וגם האחרון. נפגשנו לראשונה בבניין שלנו. בילדותי בלי אישור ההורים לא יכולתי אפילו לקנות גלידה. מה שהיה נהוג אז כשבן מזמין בת הולכים לסרט/קפה מביאים פרחים ובסוף הפגישה מלווים את הבנות הביתה. הקשרים האינטמיים שהיו מותרים אז זה חיבוקים, נשיקות. היחס בין ההורים לילדים היה פתיחות וקרבה עם אמא, אמא הייתה יותר מעורבת בחיים שלי מאשר אבא. אנחנו היינו אוכלים ביחד ומחכים לאבא שלי שהיה חוזר מהעבודה.

 

התחתנו ונולדו לי ולסבא 2 ילדים ויש לנו 2 נכדים. בשנת 1994 עלינו לישראל, בגלל שזה היה החלום שלנו לעלות לארץ ישראל הבית שלנו. זה היה סיפור לעלות לישראל, קודם תכננו את זה 3 חודשים ואז נסענו באוטובוס לקייב ומשם טסנו במטוס לארץ ישראל, נחתנו והגענו ישר לעכו שם חיכתה לנו אחיינית של סבתא שלי.

 

חודש אחרי שעלינו לארץ, הלכנו לאולפן וחיכינו שיעשו קבוצה ואז חצי שנה למדנו שם. היו לנו לא מעט קשיים: היה לנו קשה ללמוד את השפה. גם מזג האוויר היה מאוד שונה וקשה עבורנו.  בקיצור היה מאוד קשה להתרגל לארץ. גרנו בבית רגיל הסיפור הקשה ביותר זה לראות את הבן שלי הולך לגן ובוכה כי הוא לא מבין כשמדברים אליו וכשאין לו בכלל חברים הוא היה מאוד לבד באותה תקופה. 

 

תשע"ו