מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אוה ביטון, נולדתי בשנת 1957 בעיר רבט שבמרוקו. בשנת 1957 עליתי לארץ עם משפחתי ממרוקו למעברות נתניה. גרנו באוהלים בלי חשמל ובלי מים למשך שנה, לאחר מכן בנו מעברות (צריפים). לא היה לנו חשמל. אני זוכרת את הפתילייה ששימשה לתאורה ואת המים שאבנו מהבאר.

לא היתה לנו מסגרת, לא גן ולא בית ספר. פשוט שיחקנו בחולות. אני זוכרת את אמא שלי יולדת בבית את אחי לעינינו. אוכל קיבלנו עם תלושים בהקצבה, הכל קנינו עם התלושים, נפט לפתילייה, חלב ועוד. התקציב היה לפי מספר הנפשות למשפחה. קיבלנו אוכל לפי מנות ומי שהיה עדיין רעב פשוט לא היה לו עוד מה לאכול.

בשנת 1961 נבנו גנים לילדי המעברות, שניים שלושה גנים. בגלל שהיו מעט גנים אז היו ילדים מכל הגילאים. אחרי תקופה בלי מסגרות נשלחנו סוף סוף נשלחנו לגן. היינו שלושה אחים בגילאים שונים באותו הגן, לא כמו היום שהגנים מחולקים לפי גילאים.

סבתא בצעירותה

בגדים ונעליים קנו רק לאחים הגדולים וזה עבר מהגדול עד לילד החמישי. גם את המשחקים אנחנו יצרנו, בנינו בובות מחתיכת קרש, ציירנו להן פרצופים והכנו להן בגדים מסמרטוטים. אחים שלי שיחקו בגולות מהגרעין של המישמש. לא היו לנו הרבה אפשרויות והיינו צריכים להמציא לעצמנו משחקים.

כשהגעתי לגיל בית ספר היה בית ספר אחד שרציתי מאוד ללמוד בו, בית ספר שהיה מיועד לילדים להורים יוצאי אשכנז אך לא קיבלו אותי כי אני מזרחית, אפילו לחוגים שהיו פעם לא קיבלו אותנו כי אנחנו מזרחיים. היה אפשר לראות אפילו הבדלים בלבוש, בהנעלה, אפילו ילקוט לבית ספר לא היה לנו, נאלצנו להשתמש עם שקיות.

החוויה מלווה אותי עד היום, אי אפשר לשכוח אותה.

הזוית האישית

סבתא אוה: "המסר של הסיפור שלי לילדים היום שילמדו להעריך את מה שיש להם היום."

הנכדה שלי: "נהנו מזמן האיכות ביחד, נהניתי לשמוע את הסיפור של סבתא."