מאגר סיפורי מורשת

הסיפור מתחיל בהפתעה. השעה 14:00 בצהריים, יום שבת/כיפור המצרים חצו את התעלה לכיוון מזרח. אני נקראתי בדחיפות בצו 8. אני זוכר שהגעתי ללא מדים וציוד צבאי ממקום הכינוס לתוך סיני, באמצעות נג"משים. בדרך פגשנו כלי מלחמה רבים פגועים וזה הוריד את מצב רוחם של הלוחמים.

בשלב זה המלחמה עם הצבא המצרי היתה בשיאה, גדודים שלמים של לוחמים מישראל חוסלו, הפצצות מכל עבר, טילי סאג'ר שכוונו לכיווננו ואווירת אימה ופחד.

שבוע אחרי המלחמה השתנתה המגמה לטובת ישראל, אבל בכל זאת היו קרבות גרילה שגרמו לאבדות כבדות.

אני הייתי מפקד חוליה, היינו 12 חיילים בתוך הנגמ"ש. אני בצריח המפקד, וכולם למטה. ירו עלינו טיל, הנגמ"ש נפגע – התפרק לחתיכות. אני עפתי 12 מטר קדימה, והחיילים אחרים לא נראו פצועים על פניו, אך הפציעה שלהם היתה קשה. נהג הנגמ"ש ואנוכי היחידים שנפצענו קל באופן יחסי. נכנס לי רסיס לבטן.

היות והיה חוסר קשר עם יחידות הפינוי הגיעו אלינו מאוחר (בקירוב של 12 שעות בערך). הם פינו את ההרוגים והפצועים (שלא הצליחו להשאר בחיים) ורצו גם לפנות אותי לבית החולים. אני התנגדתי וחיפשתי את היחידה שלי, אך לא הצלחתי למצוא אותה, לכן פינו אותי לעורף, למקום  שנקרא גבעון, (מקום ריכוז לכל החיילים שנשארו ללא כלי מלחמה), שכבנו באוהלים וחיכינו לשיבוצים.

לאחר שלושה ימים, נכנס חייל לאוהל ואמר שלום לחבר'ה. אף אחד לא זיהה אותו ולא התייחס אליו. החייל התעקש, ושאל: אתם לא מזהים אותי? ואז הזדהה בשם "קובי".

אני לא הכרתי אותו אישית, אך הטנקיסטים היו מופתעים לנוכח מראהו השונה מלפני שבוע. קובי בעברו שקל בסביבות 140 קילו, וכעת הגיע 70 קילו. קובי סיפר שהוא בתוך הטנק, בתא הנהג, ואילו המצרים היו בתוך הצריח. המצרים לא הבחינו בו, במשך שלושה ימים ושלושה לילות. הוא ניסה לפתוח את פתח המילוט שנמצא בתא הנהג, אך בגלל כובד משקלו, הוא לא הצליח לצאת משם. קובי היה צריך להיות במצב מנוטרל, ולא להסגיר את עצמו.

לאחר מספר ימים, שהשיל ממשקלו קילוגרמים רבים, הצליח לצאת בלילה מתא הנהג בלילה, בתוך שטח האויב. הוא היה נסער ומבולבל, לא הצליח למצוא את הכיוון הנכון, היה חלש ותשוש – מפני שלא אכל מספר ימים. לשמחתו, נתקל בכוחות הישראלים, שכמעט הרגו אותו, אך ברגע האחרון הוא הזדהה והם פינו אותו לאזור הריכוז.

אני שמעתי את סיפורו של קובי, וזה היה עוד אחד מהסיפורים מיני רבים של אנשים שניצלו במלחמת יום הכיפורים.

ממקום הריכוז שבו נפגשנו, יצרו יחידות חדשות ולא מגובשות – ומשם יצאנו למערכה נוספת. המלחמה נמשכה בערך שלושה שבועות. אלה היו שבועות קשים, בהם נפצעתי שוב מירי של מצרים, פוניתי לבית חולים "סורוקה" בבאר שבע, שם הייתי במשך חודש ימים. בסופו של דבר, צלחנו את התעלה, ובעצם ניצחנו את המלחמה.

בסיכומו של דבר מכל הגדוד שלי שמנה בערך 460 איש, נותרו 20, וכיום אנחנו בערך 12 איש, ששניים מהם עדיין בהלם קרב ונמצאים בבית חולים למחלות נפש.

הזוית האישית

גיא: נהנתי מהסקרנות ומהקשר האישי שיצרתי עם קובי. דיברנו על נושאים אחרים, שלאו דווקא קשורים לשיעור: משפחה, חברים. הרגשתי שהצלחנו לרקום קשר משמעותי, על אף המפגשים הקצרים.

קובי: נהנתי מאוד לשמוע את הסיפורים של גיא, התעניינתי בסיפור חיו, בתעוזה ובאומץ שלו. היה לי כיף במהלך המפגשים, נהנתי מאוד מהתהליך.