הקנייה הכי חשובה בביתנו
אלה – אלטה מספרת למרים
שמי אלה (אלטה) דוחובני. נולדתי בתאריך 5 באפריל 1957 בברית המועצות בעיר מוסקבה. אבא ואימא שלי גם נולדו במוסקבה. אבא עבד במפעל ואימא עבדה בדואר.
השורשים של סבתא שלי מגיעים מבלארוס. קראו לסבתא רבתא שלי פריידה. סבא רבא וסבתא רבתא התחתנו כשהיא הייתה בת 13 וסבא ראה היה בן 14. היו להם 18 ילדים שלהם ועוד ילדה אחת מאומצת. חמישה מילדיהם עברו לגור במוסקבה ואחת מהם רחל-דינה, היא הסבתא שלי.
בין ילדיהם שהיו כבר הורים וילדיהם נורו בבלארוס בתחילת המלחמה. אחת מהאחיות ניצלה יחד עם הבת שלה. הן ניצלו בזכות זה שחייל גרמני דחף אותם לתוך הבור לפני שיירו בהן וכשכולם הלכו הם יצאו מתוך בור הגופות. לצערי, אחרי אירוע קשה זה היא נפטרה מסיבוך דלקת, אבל הבת שלה הלכה להילחם במלחמה. לאלה מבין בני המשפחה שניצלו היה כל כך חשוב לשמור על הקשר בין המשפחות והחברות, כך שהיום – כבר דור רביעי, כל הילדים ובני המשפחות שלהם בקשר.
מאלבום התמונות המשפחתי של אלטה
גדלתי במושב בוטובה שצמוד למוסקבה. היה שם כמה משפחות יהודיות. אני זוכרת שקבלתי משימה והאחריות שלי הייתה ללכת כל חג פורים לכל המשפחות האלה ולהביא להם משלוחי מנות "משלח מנוס" ביידיש. היה נהוג במשפחה שלנו, במיוחד בקיץ לעשות התוועדויות, לשבת ולשיר ניגונים ביידיש.
אהבה למוזיקה במשפחה
אימא שלי, גניה, מאוד רצתה שאני ואח שלי סשה נלמד מוזיקה, כי היא בעצמה מגיל 13 עבדה מאוד קשה והרגישה שכל כך חסר לה משהו לנשמה, היא רצתה שלילדים שלה לא יהיה את החוסר הזה. למשפחה שלי אף פעם לא היה כסף מיותר, ולכן אני הלכתי ללמוד לנגן בחליל צד ואח שלי הלך ללמוד לנגן בקלרינט, וכל זה רק בגלל שלא יהיו לנו בבית את הפסנתר, הגדול והיפה שכולנו חלמנו עליו.
הזיכרון הכי חזק בחיים שלי, שקצת אחרי שהתחלנו ללמוד נגינה, יום אחד אימא שלי מגיעה עם המשאית של שיפוצניק, ובתוכה הניצחון האישי, הדבר הכי יקר ומרגש שיכלה להשיג, הפסנתר החדש שלנו. הפסנתר הזה ליווה את משפחתנו עד שהגעתי למועד החתונה שלי. מאחר וגם אז לא היה לנו כסף, הפסנתר הזה הציל אותנו. זה היה מאוד קשה וכואב לאימא שלי להפרד מהפסנתר, היא מכרה אותו, ובכסף שקיבלה יכלה לעשות לנו חתונה.
הדבר הראשון שעשיתי כשאימא שלי ואחי עשו עלייה לארץ ישראל, זה היה לקנות פסנתר לבית שלי, זה היה באותו תקופה בה הייתי כבר נשואה ונולדה לי בת. אך לפני זה שנעבור לתקופת הנישואים שלי, הייתי רוצה להרחיב קצת על תקופת הנערות. אל תדאגו עוד נחזור לפסנתר המדובר.
מרים מספרת על תקופת הילדות והנערות שלה
כמו שסיפרתי לפני כן, אימא תמיד הייתה בעבודה ולכן גדלתי עם סבא וסבתא. הם כל הזמן דיברו ביניהם ביידיש, כדי שלא נבין על מה מדובר. אך כולנו יודעים שזה סוד ההצלחה, כדי ללמוד שפה נוספת. כמובן תוך כמה שנים למדנו יידיש, לא דיברנו אבל הבנו הכל. המשפחה שלי היו שומרי מסורת, לכן לפני פסח תמיד עמדנו בתורים ארוכים כדי לקנות מצה. באיזשהו שלב הפסיקו לייצר אותה, וכולם התחילו לאפות את המצות לבד בבית. זה היה מאתגר, היינו צריכים להביא את המצה שאפינו לבית כנסת כדי לעשות הפרשת חלה. כעבור כמה שנים כשהתחתנתי עם בחור נאה, יהודי והכרתי את המשפחה שלו, הבנתי שגם אצלו במשפחה היה סיפור דומה וגם שם בביתם דיברו ביידיש. לכן שפה הראשונה שלי בארץ הייתה יידיש.
בשנת 1989 אימא שלי ואחי עם משפחתו החליטו לעשות עלייה לארץ. מאז כל קיץ זכינו לטוס עם הילדים לסבתא, שאז הייתה גרה בנתניה. בהתחלה זה היה מאוד מאתגר, היינו צריכים לעמוד לילות ליד הקונסוליה בשביל לקבל ויזה. כל שנה נהיה יותר ויותר קל לבקר בארץ. זה היה מקום מאוד מוכר והילדים היו התרגלו לטיולים האלה ולמזג האוויר החם בישראל. אפילו הבת שלי הקטנה כשראתה את הנהר במוסקבה, שאלה: "אימא זה ים?"
לפני שמונה שנים כשהתגלה שבעלי חולה, החלטנו גם אנו לעשות עליה דחופה לארץ. לא היה מאתגר לעלות לארץ, כי ביקרנו פה הרבה והכרנו את ישראל, אך בהחלט היה מאתגר להתרגל למציאות חדשה, של בתי החולים וטיפולים שלא נגמרים. היה קשה לעסוק בכל הבירוקרטיה בלי שפה. ידענו קצת אנגלית, קצת אידיש, קצת עברית, אבל ב"ה הסתדרנו.
ארץ נתנה לנו מתנות רבות: עוד חמש שנים ביחד, ובעלי הספיק להכיר עוד ארבעה נכדים. אחרי שהוא נפטר, היו לי הרבה סיבות לחזור לרוסיה ,אך לבורא עולם היו לגבי תוכניות אחרות.
תמונה משפחתית
אלטה מספרת
"היום, אני גרה בהרצליה פיתוח בדיור מוגן, מטפלת בנכדים ומטיילת איתם על חוף הים, מאוד אוהבת טבע. יש לי בבית שיח ואני מגדלת אותו ונותנת לו חום ואהבה. הוא ממש כמו בן משפחה שלי, אני יכולה לראות איך הוא גדל מיום ליום, הוא נותן לי הרגשה של רוגע. אפשר להתבונן בו עד כמה שהעולם שלנו יפה.
ולגבי הפסנתר… היום הבת שלי מורה לנגינה והקנייה הראשונה שלה בארץ הייתה פסנתר. וגם הכלה שלי, מורה לנגינה. כמו בחלום של אימא שלי, המוזיקה מקיפה אותי מכל הכיוונים. לא נעים להגיד, אבל כבר בדיור המוגן כולם יודעים שאם שומעים מוזיקה ביידיש בקולי קולות זה מהדירה שלי.
המוזיקה בחיינו
לא סתם כנראה מוזיקה הייתה כל כך משמעותית בחיים שלי. אפילו בבית המקדש היה שבט לוי שכל מה שהם עשו זה שרו וניגנו, זה היה התפקיד שלהם, זה המשמעות שלהם. החיים שלנו צריכה להיות לא רק שכלי, גם לרגש יש מקום מאוד מיוחד וחשוב בחיים. להעיר את הרגש העמוק הזה יכולה רק מוזיקה. תגדלו ילדים ותקיפו אותם באהבה ובמוזיקה".
אלטה היום
הזוית האישית
מרים: אהבתי מאוד לקבל זמן איכות עם אימא. הייתה לי זכות גדולה להקשיב לה, לעקרונות שלה ולסיפור האישי שלה. הבנתי עד כמה בגיל השלישי נותנים כבוד ויחס רב לעבר, יותר מהעתיד והווה. עכשיו אני יותר מעריכה את ההשקעה של אימא שלי בלימודים שלי. ראיתי את אימא שלי בוכה כמה פעמים, תוך כדי הסיפור וזה נורא ריגש אותי. אימא אומרה שזה בגלל שהיו לה זיכרונות עצובים, אבל היה לה מאוד מעניין לדבר איתי ולהבין שסיפור שלה מעניין אותי.
מילון
קיכלביידיש: קיכל, ברבים קיכלך קיכלעך, הקטנה של קוכן "עוגה". קרקר או עוגייה מעט מתוקים במטבח היהודי. עשוי מביצים, קמח וסוכר, מרדדים את הבצק שטוח וחותכים לצורות של פפיון.
ציטוטים
”אם אתה עושה משהו אל תפחד, אם אתה מפחד אל תעשה את זה “