מאגר סיפורי מורשת

שמי שושי אלול. נולדתי ב-1951 באגדיר במרוקו ועליתי ארצה בתחילת 1953.

בעת ההגעה לארץ ישראל, הגענו לשער עלייה, ומשם פזרו אותנו לערים שונות במדינה. את הקבוצה שלנו הפנו למושב מטע ,שנמצא בפרוזדור ירושלים. מושב מטע הינו מושב סמוך לבית שמש ומשתייך למועצה האזורית מטה יהודה. הישוב הוקם בשנת 1950 על ידי עולים מתימן. בשלב מאוחר יותר, הצטרפו לגרעין המייסד עולים נוספים מצפון אפריקה. במטע מתגוררים כ-900 תושבים ואופי הקהילה הינו חילוני. המושב נמצא בסמוך גם ליישוב הקהילתי צור הדסה, המהווה למעשה את מרכז חיי התרבות, הצריכה והחינוך באזור.

שם גדלתי כילדה עד גיל תשע ולמדתי בבית ספר יסודי  – "נס הרים". אמא שלי עבדה כסייעת בגן ואבי עבד כצבעי.

בשנת 1959 עברנו לגור בחצור הגלילית ושם המשכתי את לימודי.

חצור הגלילית החלה עם הקמתן של שתי המעברות "חצור א'" ו"חצור ב'" שהוקמו לצורך קליטת העולים החדשים שהגיעו לארץ בגל העלייה ההמונית, בשנת 1953. השם חצור מקורו ביישוב העתיק ששרידיו נמצאים בקרבת מקום בתל חצור. שמה של חצור מתוך ספר יהושוע יא', י' "כי חצור לפנים היא ראש כל הממלכות האלה". מייסדי חצור הגלילית היו עולים מצפון אפריקה. בעקבות הקמת היישוב בוטל מושב פאר-עם, ושטחיו נכללו בתחום חצור. בשנת 1956 הוכרזה חצור הגלילית כמועצה מקומית. העיר שמרה על צביונה המסורתי והוקמה בה גם קריה חסידית – מאוכלסת בעיקר בחסידי גור בתחילת שנות ה-90 הגיעו לעיר עולים מחבר העמים, מהעלייה הגדולה מברית המועצות. בשנת 2014 קיבלה ממשלת ישראל תוכנית עתידית שיעודה היא הפיכת חצור הגלילית לעיר מרכזית בגליל, דבר זה התבטא בהזרמת תקציבים לפתוח ובנייה, לצד שכונות חדשות שנבנו, ושדרוג השכונות הוותיקות, וכן פרויקטים נרחבים של מרכזי מסחר, שדרוג אזור התעשייה, פיתוח וחידוש עירוני כולל תוכנית מתאר מקומית ליישוב. כיום חצור היא היישוב העירוני המרכזי בין קריית שמונה בצפון, טבריה בדרום וצפת במערב, ועל כן יש בה מוסדות המשרתים את כל האזור, כולל קופות חולים, בתי ספר, מוסדות ציבור שונים, קניון ומרכזי מסחר. (ויקיפדיה)

המעבר ממושב מטע לחצור, היה לא קל עבורי, והגענו מסביבה מאוד חמה ועוטפת בה הרגשתי שייכת ואהובה, למקום בו לא הכרנו אף אחד.

החברה בחצור הייתה מגוונת והיו בה הרבה עדות: הודים, פרסים, עיראקים, תימנים ומעט מרוקאים. זה היה לא פשוט להיחשף לכל מגוון האוכלוסיות, להכיר אותם ולהשתלב. לקח לנו הרבה זמן כמשפחה, וגם לי כילדה להתאושש מהמעבר, להרגיש טוב בחצור ולרכוש חברים חדשים לשחק איתם. מהמעבר הזה למדתי שהאנשים אמנם שונים זה מזה, אבל גם דומים ולרוב אפשר להסתדר עם כל אחד אם רוצים.

במשך הזמן השתלבתי והיה לי טוב, אבל תמיד התגעגעתי למושב מטע וזכורות לי חוויות מרגשות משם ובעיקר תחושה של יחד ומשפחה. מעבר בין בתי המשפחות באופן חופשי. בכל פעם שהיו סוללים כביש חדש ,ילדי השכונה היו יוצאים לבדוק אותו ,ולנסוע בו בסוג של קורקינט שבנינו לבד: ימים שלמים היינו עולים ויורדים  במעלה הכבישים עם הקורקינט , צוחקים ונהנים.

במיוחד זכורה לי האווירה לפני חג פסח כשהאימהות היו מנקות את הבית, ואז הילדים היו מגיעים למועדון שהיה בכפר, מבשלים לעצמנו אוכל ומשחקים.

בגיל שמונה עשרה וחצי נישאתי לשמעון אלול, שהיה חלק מהחברה שלנו בבית ספר והכרתי אותו מספר שנים לפני כן. במהלך חיי עבדתי במספר עבודות, גידלתי שישה ילדים וכיום אני סבתא גאה לשניים עשר נכדים מקסימים.

אני גרה עד היום בחצור ואוהבת אותה, אבל יש לי פינה חמה בלב מאוד וגעגוע לילדות שהייתה לי במושב מטע.

הזווית האישית

אלדר: אני מאוד אהבתי לכתוב עם סבתי את הסיפור. למדתי על העלייה שלה לארץ, ועל המקום שהיא גרה בו. אשמח לעשות את זה שוב.