מאגר סיפורי מורשת

שמי שמשון פרקש נולדתי ב1945 בארץ.

גרנו בירושלים בשכונת אבו טור ליד הרכבת הישנה. הייתי חבר "שרוף" בתנועת "עזרא" וכל שבת אחיי אחיותיי ואני הלכנו כחצי שעה ברגל לסניף.

לאחר סיום לימודיי בישיבה התיכונית "נתיב מאיר", (תקופה שהשפיעה מאוד על כל חיי הבוגרים, למוד תורה, אמונה וכו')  הצטרפתי לגרעין עזרא שיצא לנח"ל (נוער חלוצי לוחם). זו הייתה מסגרת שהייתה גם צבא וגם עזרה ליישובי ספר בעבודות הקיבוץ. שם הגרעין היה נעבור חלוצים לפני ה': "נחלה".

לאחר חלק א' של השרות הצבאי הגעתי לקיבוץ ומקום עבודתי היה ברפת. לקיבוץ שעלבים הייתה רפת בקר גדולה של כחמש מאות פרות. מטרת העדר הייתה להמליט עגלים, לגדל אותם, ולמכור עגלים לאכילת בשר. במילים פשוטות זו הייתה רפת לגידול בשר.(לא רפת לחלב).

היו שתי משמרות עבודה, ארבע לפנות בוקר עד שתיים עשרה בצהרים, או משמרת אחרי הצהרים משתיים עשרה עד רדת החשכה. תפקידנו היה להוציא את העדר למרעה על ההרים, להשגיח על העדר. משמרת אחרי הצהרים, החזירה את העדר לרפת. היינו  יוצאים כל פעם שני אנשים עם שני סוסי רכיבה, וכך מוצאים ושומרים על העדר. אני וזאב מרינברג ז"ל היינו צוות במשך כל התקופה. במילים פשוטות היינו "קאבויים", אמיתיים. כמובן רוכבי סוסים מדופלמים, עם שליטה מושלמת בסוס ובעדר. אספר לך כי פעם אחת עשיתי תחרות עם ג'יפ, מי יותר מהיר. אני עם סוסה מגזע ערבי שהייתה מהירה מאוד או הג'יפ. אני יכול לספר לך שבהתחלה הסוסה השיגה את הג'יפ, אבל בהמשך הג'יפ השיג.

עוד סיפור. עונת ההמלטות בעדר הייתה תקופה מעניינת ומאתגרת. בתוך זמן לא ארוך כל העדר המליט עגלים ועגלות, וזה מטרת העדר. בדרך כלל הכל היה עובר בשלום, והאם לאחר ההמלטה, הייתה חוזרת ביחד עם העגל או העגלה שהיו נולדים. כמובן שראינו מאות המלטות ולפעמים היינו צריכים לקרוא לרופא וטרינר שיעזור בהמלטה. לא אשכח שהייתה פרה אחת משוגעת שמספרה היה 107. כשהיא המליטה, אוי למי שהיה מתקרב אליה. היא הייתה תוקפנית באופן מפחיד. לאחר כל המלטה היא הייתה נשארת לבד עם העגל, או העגלה, ורק למחרת חזרה לעדר. כך זה היה כל שנה.

מאוד אהבתי את עבודתי כבוקר, משם גם אהבתי לבעלי חיים, וכשיש לי פנאי אני צופה בערוץ הנשיונל גאוגרפיק, בתוכניות על בעלי חיים. ייתכן שאסע בהזדמנות לביקור בספארי רציני בחו"ל. הייתי יום אחד בפארק מפורסם בדרום אמריקה הנקרא "קגוקר", ומאוד מאוד נהנתי.

הזווית האישית

אורי: היה כיף לעבוד יחד, והיה מעניין לשמוע את הסיפורים של סבא ועל כך אני רוצה להודות.