מאגר סיפורי מורשת

שמי עמית רוזנצויג, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי ראיינתי את סבתא שלי רלי מרום והנה סיפורה.

סבתא רלי מספרת על ילדותה

שמי רלי מרום, שם משפחתי לפני שהתחתנתי היה שמעון, אבל אני השתמשתי בשם שמעוני כי לא אהבתי את שם המשפחה שמעון.

נולדתי בית חולים הדסה בתל אביב, אימא שלי סיפרה לי שאבא שלי התעלף במהלך הלידה כשהוא עמד בחוץ על המדרגות. מעולם לא שאלתי את אימא שלי איך הגיעו לתל אביב מפתח תקווה.

עד גיל שלוש גדלתי במתחם צריפים במרכז פתח תקוה. באותו מתחם גרו אחות של אבא שלי ולפי תמונה אני יודעת שהיינו משחקים בחצר. בגיל שלוש עברתי לפג'ה. שם כבר נשלחתי לגן ילדים כשאני מדברת רק בהונגרית שזו השפה שלמדתי בבית. את השפה העברית למדתי בגן. אני זוכרת שהיתה לנו שעת סיפור בחצר. היינו יושבים במעגל עם הגננת עטרה. אני זוכרת שאכלו בסקיויט שעליו גבינה ושוקולד. החברה הכי טובה שלי היא דרורה מאז הגן ועד היום.

 סבתא בילדותה

כשעליתי לכיתה א' אני זוכרת כמו היום את הטקס. המנהל יוסף חנני אמר את המשפט "דרך ארץ קדמה לתורה". באתי הביתה אפילו לא הבנתי את המשמעות, אבל את המשפט אני זוכרת. דרורה היתה איתי בכיתה. אימא שלי חלתה באותה שנה בדלקת פרקים. היא תפקדה בבית אבל סבלה מדלקות. בסוף השנה העלינו מופע בכיתה ובגלל שאימא שלי היתה חולה, קיבלתי את התפקיד הראשי בהצגה פרח לב הזהב. כמה ימים לפני ההצגה בת כיתה נהרגה בתאונת דרכים והמופע בוטל. (לימים, לפני שאימא שלי נפטרה, כשכבר היתה בבית החולים, קטפתי פרח, הבאתי לה אותו ואמרתי לה שהבאתי לה את פרח לב הזהב).

יש לי זיכרון מגיל עשר שקבוצת בנים רצתה להפחיד אותי והעיפו לי נחש מת דרך החלון לתוך הבית.

כשהייתי בת 11, המשכתי ללמוד בפג'ה עד סוף השנה, הייתי נוסעת באוטובוס לבית הספר. אחרי בית ספר הייתי חוזרת הביתה למרכז. זו היתה שנה לא קלה, החברות נשארו בפג'ה, בשעות אחרי הצהריים הייתי משחקת עם חברים מהבניין על ידינו, אבל זו לא היתה חברות קרובה. בכיתה ז' עברתי לבית ספר גורדון ליד הבית, למדתי שם ז' – ח'. שם נולדה חבורת ה"הספסל הירוק". היה לנו ברחוב ספסל בצבע ירוק ששם היינו כמעט כל יום מתאספים אחרי בית ספר ושם התאהבתי בפעם הראשונה בילד מהכיתה – מתניה. הוא לא היה מאוהב בי. בי היה מאוהב ילד אחר בשם בשם משה. את הכל תיעדתי ביומני חיים שיש אצלי עד היום.

גדלתי עד גיל 11 בשכונת פרבר של פתח תקווה נוה כיבוש (פג'ה בערבית). שכונה צעירה עם בית ספר אחד, מרפאה אחת, אולם קולנוע אחד, גן שעשועים אחד, צרכניה (חנות), שתי מכולות, ספר שכונתי וסנדלר. לשחק שיחקנו בעיקר בחוץ ברחוב, מכוניות כמעט ולא נסעו בכביש ליד הבית.

אני זוכרת בעיקר את המשחקים: תופסת, שלוש מקלות, חמש אבנים, מחבואים, קפיצה בחבל. גרנו ליד ואדי וטיילנו בו הרבה ולא רחוק היתה ביצה מלאה בנרקיסים שבה בילינו בשבת.

עם החברים נשארתי בקשר, נשארנו יחד בתנועה. מכיתה ח' הייתי מאוהבת באחד התלמידים בכיתה כמו שסיפרתי לך. הוא היה יפה תואר, קראו לו מתניה. יחד היינו בתנועה, כמו שהיום יש צופים, אז קראו לזה מחנות העולים. שם השתדלתי להיות תמיד בקירבתו. בחופשות היינו יוצאים למחנה עבודה. שם היינו עובדים בקטיף, בגני ירק של הקיבוצים. מתניה היה מאוד שובב. אני זוכרת שבאחד המחנות הוא התנהג לא יפה, המדריך העניש אותו ואמר לו שכעת הוא יורד מהעגלה שאמורה היתה להחזיר אותנו חזרה לקיבוץ. הוא ירד ואני התחלתי לבכות. אחד מהחברים ריחם עליו שהוא צריך ללכת ברגל, קפץ מהעגלה והצטרף אליו להליכה.

את כיתה ט' ו- י' עשיתי בתיכון שיין בפתח תקוה. היה לי לא קל בלימודים, לא אהבתי ללמוד. גם הכיתה לא היתה כל כך נחמדה. מאוד רציתי ללמוד אופנה אז עברתי ללמוד בתיכון בתל אביב עיצוב אופנה. בית ספר דלתא היה בית ספר ללימודי תיכון ועיצוב אופנה. שם למדתי בכיתות יא' – יב'. בית הספר לא קיים היום.

כילדה חלמתי להיות דיילת, אחר כך אחות, אבל החלום הגדול שלי היה להיות מעצבת אופנה או מורה. כשבגרתי אכן עסקתי בעיצוב, אבל במקביל למדתי בסמינר למורים והגשמתי את חלום ההוראה. במשך כ- 30 שנה עבדתי כמחנכת בחטיבת ביניים, חינכתי דורות של תלמידים, לימדתי ספרות, תנ"ך ולשון. לעבודה הופעתי "כמעצבת אופנה" – אהבתי ועדיין אוהבת מאוד להתלבש. בצבא לא שירתי כי התחתנתי.

סבתא רלי מספרת על משפחתה

לשאלתך מה היה חלומם של הורי? להקים משפחה בארץ ישראל ולגדל בנות משכילות, ערכיות ובעלות מקצוע. חלומם של הורי התגשם.

אבי פיליפ

אבי פיליפ, או בשמו העברי אפרים, נולד ברומניה בעיר ששמה איוד למשפחה בת ארבעה ילדים. אח אחד נשאר ברומניה, שתי אחיותיו עלו לארץ אחריו. הוא סיפר שהיה נער שובב מאוד. במלחמת העולם השנייה היה במחנה עבודה של הגרמנים, שם עסק בעבודת נגרות. כשעלה לארץ שהה במחנה המעצר למעפילים עתלית שם הכיר את אימא שלי, אותו מחנה שביקרנו בו לא מזמן ומצאנו תיעוד של השהייה שלהם שם.

בלימה, אחותו שהיתה איתו שם סיפרה לו שיש איתה באוהל בחורה יפהפיה ושהיא רוצה להכיר בניהם. ככה נפגשו והתחתנו. אחרי ששוחררו מהמחנה, הם עברו לגור בפתח תקוה. אבא שלי עבד בבית חרושת לעצים "עץ לבוד" בו עבד כנגר. כל בוקר היה רוכב מהשכונה לבית החרושת על אופניו. אחרי מספר שנים הקים נגריה משלו ואז עברנו לגור בלב העיר פתח תקווה. אבי היה בעל חוש הומור ענק, איש שמח, אהב מאוד לשיר וגם לשרוק את השירים.

אמי ז'וז' – מרים

אמי ז'וז' או בשמה העברי מרים, נולדה בהונגריה בעיר ששמה שורקוד, בת יחידה להוריה. אמה נספתה בשואה. אימא שלי היתה שורדת שואה. במהלך השואה היתה באושוויץ ועבדה בבית חרושת לנשק. אחרי המלחמה עלתה לארץ עם אביה גם הוא שורד שואה.

את אבי הכירה כאמור במחנה המעצר למעפילים בעתלית, שם התאהבו ואח"כ התחתנו. תקופה קצרה עבדה באריזת תפוזים בבית חרושת, אחרי שחלתה בדלקת פרקים הפסיקה לעבוד ונשארה עקרת בית.

אמי היתה מאוד יצירתית – מוכשרת בסריגה, תפירה, ציור, עיצוב ובכל מה שנגעה הפכה לאומנות. לאמה – הסבתא שלי, שלא זכיתי להכירה, היה סלון לכובעים בהונגריה ונראה שממנה ירשה את ידי הזהב שלה. לאביה של אמי היתה מסגריה בהונגריה, עם עלייתו לארץ הקים מסגריה בפתח תקווה שהיתה בין המסגריות הראשונות בעיר.

סבתא רלי ואימא שלה (סבתא רבתא של עמית)

אחותי בתיה

בתיה אחותי גרה בפתח תקווה. היא התאלמנה בגיל צעיר מאוד. בעלה הטייס שמוליק נהרג בתאונת מסוק ריסוס כשהבת שלהם שרון היתה בת שלוש. היא התחתנה בשנית עם איציק, נולד להם ילד משותף – רון. שרון היתה זו שבחרה לו את השם. בתיה ואני עבדנו כמורות באותו ביה"ס שנים רבות, לא כל המורים בבית הספר ידעו שאנחנו אחיות.

ההיכרות עם סבא

בגיל 17 עזבנו כולנו את התנועה. הוזמנו כולנו למסיבות סלון והסתקרנו. מסיבות סלון היו מסיבות של ריקודים שהיינו רוקדים בסלונים של החברים, רומבה, טוויסט, רוקנרול. זה כבר לא היו אותם השירים של התנועה, שירים עבריים. אלו היו שירים לועזיים של אלביס פרסלי, קליף ריצ'ארד. היינו הולכים כל שבוע למישהו אחר. אצלי אף פעם לא עשיתי מסיבה כי היה לנו בית קטן. גם סבא היה מגיע לשם. בשלב זה לא היה בינינו קשר. סבא ואני עוד למדנו יחד בבית ספר יסודי, הוא היה שנה מעליי, מעולם לא דיברנו. לא הכרנו.

אחת המסיבות היתה בבית שלו ואז התחלתי להסתכל עליו. הוא היה יפה תואר עם בלורית מהממת. בתקופה של המסיבות סבא היה עם בת זוג. יום אחד אני נוסעת לשיעור ציור אופנה בתל אביב, היה לנו שיעור אחה"צ. בדרך לאוטובוס סבא בא לקראתי. אני אומרת לו "שלום, מאוד נהנתי במסיבה שלך". הוא אומר לי שהוא בדרך לחברה שלו. בשלב זה כבר שמתי עליו עין וקנאתי שהולך לאחרת. התחלנו לצאת שבועיים אח"כ, ארבע שנים אח"כ התחתנו. אנחנו נשואים למעלה מ – 54 שנים. לא הייתי בצבא כי התחתנו.

סיימתי את לימודיי בתיכון בתל אביב. הציעו לי עבודה עם מעצבת אופנה שהיתה מאוד מפורסמת, הייתי חסרת ביטחון ולא רציתי ללכת. באותו זמן חברה הציעה לי ללכת ללמוד בסמינר למורות. אימא שלי גם תמכה בזה. נרשמנו לסמינר שיין למורות. אז התחילו חברות להתחתן. אני קיבלתי צו גיוס והיינו אז בחתונה של אחת החברות. סיפרתי שם לחברה שקיבלתי צו גיוס. לא רציתי להתגייס, בין היתר כי לא רציתי לאבד את סבא… אז אני אומרת לחברה שקיבלתי צו גיוס ואז סבא אמר "את לא תתגייסי, אנחנו נתחתן".

זוגיות ובניית משפחה

בתאריך 5.12.68 התחתנו. אחרי כמעט ארבע שנים שהיינו חברים. החתונה שלי היתה חתונה גדולה. התחתנו בחורף, ירד מבול. יצאתי מסלון הכלות "נני", היתה לי שמלה עם פרווה בצווארון ובשרוולים ובא חבר שלנו וליווה אותי עם המטריה עד האולם. בשנים שאחרי החתונה גרנו קרוב להוריי בפתח תקווה. כשלוש שנים אחר כך נולד דוד שלך יובל. כמעט ארבע שנים אחריו נולדה אימא שלך מיכל ואחרי שש שנים וחצי יואב. היום יובל אומן, אימא שלך רופאה ויואב עובד בהייטק. בשנים הראשונות אחרי החתונה עברנו הרבה דירות בשכירות עד שקנינו בית והתמקמנו בו, זה הבית שאנחנו גרים בו עד היום.

סבתא רלי מורה ומחנכת 

כל השנים אהבתי את העבודה שלי. אני זוכרת את השיעור לדוגמא שעשיתי במסגרת הלימודים ועשיתי אותו לתלמידי כיתה א'. המאמנת שלי מאוד התלהבה ואמרה לי "את תהיי מורה טובה". מקום העבודה הראשון שלי כמורה היה כממלאת מקום בבית ספר יסודי בהוד השרון. הייתי נוסעת באוטובוס כל יום. אח"כ עברתי לעבוד בפתח תקוה. את רוב שנות העבודה שלי עשיתי בחטיבת הביניים בן צבי בפתח תקווה.

חינכתי דורות של תלמידים. הייתי מרכזת שכבה, הכנתי טקסים לימי חג וזיכרון ומסיבות סוף שנה. סה"כ עבדתי 33 שנים בהוראה. העבודה כמורה לא מסתיימת בבית הספר. הייתי יושבת בבית, כותבת מערכי שיעור, כותבת מבחנים ובודקת מבחנים. אימא שלך היתה יושבת איתי ובודקת מבחנים יחד איתי. בשנת השבתון בשנת 1997 למדתי ספרדית והייתי שישה שבועות בספרד.

שעות הפנאי

אחרי הפרישה במשך שלוש שנים לקחתי קורסים באוניברסיטה בנושאים שעניינו אותי – הלשון העברית, הסלנג העברי, כבר לא כל כך זוכרת. אחר כך התנדבתי במועדון גימלאים בפתח תקוה ולימדתי ספרות. הייתי מביאה להם  שירים וסיפורים והיינו מנתחים אותם ומנהלים דיונים. מאוד נהנתי וגם הם.

לצד זה הייתי יושבת הרבה עם החברות שלי בבתי קפה. עד היום יש לנו קבוצה קבועה שאנחנו נפגשות כל יום ראשון. ואז נולדת את ואח"כ אחותך והפכתן אותי לסבתא. אז כבר היו לי תחביבים אחרים – לעזור לאימא לקפל כביסה, ללכת לגינה, לשיר שירים ולשחק בקוביות. והנה אנחנו כאן, יושבות יחד וכותבות את העבודה ואת עוד רגע מסיימת בית ספר יסודי…

שלושה דורות

קישור לקובץ הקול – ראיון עם סבתא רלי

https://photos.app.goo.gl/vrmDDkZPZVxriS1i7

הזוית האישית

סבתא רלי: נהנתי מאוד, במסגרת העבודה נחשפתי שוב לסיפורים וסיטואציות מהעבר שאלמלא העבודה הזאת לא הייתי מעלה אותם בזיכרוני. נפתח לי שוב עולם הילדות והלימודים, הבגרות והתחביבים. שמחתי מאוד לשתף אותך בסיפורים. לעיתים ראיתי שקשה לך להתחבר, שזה רחוק ממך. בעיקר הרגשתי את ההשתתפות שלך בעריכת הסרט, אני מניחה כי זה היה משהו שקרוב יותר לעולם שלך. אני בטוחה שמשהו מחוויות העבר שלי הגיע אלייך ואני שמחה שניתנה לנו ההזדמנות הזאת לעבור את התהליך הזה יחד.

עמית: סבתא, תודה ששיתפת אותי בחוויות שלך. בשבילי את תמיד סבתא והיה מעניין פתאום להיחשף אלייך כילדה, כנערה, כאימא של אימא שלי ולשמוע על משפחת המוצא שלך.