מאגר סיפורי מורשת

אני רותי רונן, נולדתי בחיפה בבית חולים "בתר" בשנת 1939.

גדלתי בחיפה, באזור הדר הכרמל ברחוב בילו 19. בגיל ארבע הלכתי לגן פרטי. ובגיל שש נכנסתי לבית הספר" הריאלי" בחיפה, וסיימתי שם את לימודיי. בסיום הלימודים התגייסתי לצבא ושירתי שנתיים ב"חיל החימוש".

בשנת 1957 בסיום הטירונות הייתי ביחידה שנקראת "ב.מ.ב",  תפקידי היה בסדנא של רכב, ושירתי כפקידת תחנה. במהלך שירותי הצבאי החלה "צעדת ארבעת ימים" הצעדה הזאת הייתה ארצית. בבסיס התאמנו לקראת הצעדה. המתנתי במתח להתחיל את הצעדה, ומאוד התרגשתי. הגיע היום לצאת ויצאנו למשך ארבעה ימים מהבסיס. בסיום הצעדה היה צריך להגיע לירושלים. ביום הרביעי לפני הסיום קיבלתי יבלות חמורות ברגליים, ולא יכולתי לסיים את הצעדה. העבירו אותי לבית חולים בג'וליס, ושם טופלתי במשך כמה ימים. באותה תקופה לא היו טלפונים ניידים ולא היה טלפון זמין להתקשר לאימי, כשגם אצל אימי לא היה טלפון. ואז עלה לי רעיון למסור לאימי ד"ש דרך הרדיו.

הייתי בת יחידה ואמא שלי תמיד דאגה לי. אבי, שהייתי מאוד קשורה אליו, נפטר בהיותי בת עשר ואימי גידלה אותי לבד. לא רציתי להדאיג את אימי ולכן לא סיפרתי מה שקרה לי לפני שיצאנו לצעדה. בהתחלה כשסיפרתי לאימי שאמורה להיות צעדה, אימי ביקשה שלא אצא כי היא דאגה לי. הסברתי לה שזה מהצבא, שאני חייבת לצאת, ואני לא היחידה. בנוסף הזכרתי לה שחלק מלשרת בצבא זה לעשות דברים אחרים.

החוויה הזאת של הצעדה הייתה מאוד מאתגרת ומהנה, רק חבל שלא יכולתי לסיים אותה, אבל זה משהו שלא אשכח אף פעם. למדתי, למרות שהייתי כבר בוגרת, שאולי הייתי צריכה להקשיב לאימי ולא לצאת לצעדה.

סיפור נוסף שארע לי בילדותי, הייתי בכיתה א', ילדה קטנה בת שש ולמדתי בבית ספר "הריאלי" במרכז הכרמל. כל יום, אמא שלי היתה מביאה אותי לרחוב בלפור, כי שם הייתה התחנה למרכז הכרמל. כשהגעתי למרכז הכרמל היה נהוג שיבוא השרת  של בית הספר לקחת את התלמידים לבית ספר בהלוך ובחזור. באותו היום עליתי ממרכז הכרמל, והגעתי לרחוב בלפור בתחנה בה אימי הייתה אמורה לחכות לי. ירדתי בתחנה ולא ראיתי את אימי. מאוד נלחצתי והתחלתי לבכות. באותו רגע ניגשה אלי אישה ושאלה "ילדה למה את בוכה"? הסתכלתי עליה וסיפרתי לה שאמי הייתה אמורה להגיע לאסוף אותי הביתה, והיא לא באה. פתאום ראיתי אישה נוספת ניגשת אליה ומשוחחת אתה. התברר שהיא מכירה את אימי וזיהתה אותי. לפתע שמעתי את אמי קוראת לי " רותי, רותי". הסתובבתי, ראיתי אותה ורצתי היישר לזרועותיה וחיבקתי אותה. אימי התנצלה שאיחרה ולא הגיעה בזמן. מאותו יום, אימי אספה אותי תמיד בזמן והפסקתי לחשוש שאשאר לבדי בתחנה.

בהמשך הלכתי ללמוד הנהלת חשבונות, והתחלתי לעבוד באוניברסיטת חיפה כמנהלת חשבונות, עבדתי שם כשלושים וחמש שנים. לפני   שהתחלתי לעבוד באוניברסיטה, הכרתי את אבנר שחיזר אחריי, וכעבור מספר שנים התחתנו. הקמנו משפחה ונולדו לנו שלושה ילדים: צחי, יריב ואלדר.

מאז שסיימתי את עבודתי באוניברסיטה ויצאתי לגמלאות, אני מעבירה את זמני בתיאטרון, אוהבת ללכת להצגות ומופעים, אוהבת לטייל בחו"ל, ולהכיר מקומות חדשים, וגם לא שוכחת לדאוג לבריאות ועושה ספורט. אני גם אוהבת לארח ולהתארח אצל הילדים שלי, להיפגש ולבלות עם הנכדים שלי.

הזווית האישית

נועם: היה לי ממש כיף לעשות את כל תהליך תעוד הסיפור, במיוחד שזה היה עם סבתא שלי, וממש נהנתי מכל התהליך.