מאגר סיפורי מורשת

שמי יענקל'ה לוטן, סבא של אדם מיכאלי, עמו אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי ובחרתי לספר לו על הצמתים בחיי, הצמתים בחיים שבהם מתקבלות החלטות להמשך החיים.

אני רוצה לספר סיפור ממהלך חיי, לאדם, נכדי בן ה-11, לא מתקופתי כילד צעיר, אלא דווקא מתקופה בוגרת יותר, כשסיימתי את השרות הצבאי.

כפי שסיפרתי כבר בקטעים קודמים בתוכנית, הגעתי עם משפחתי לארץ מפולין, כשאני נער בן 11, זה היה בחודש ינואר בשנת 1957.

חיי כילד בפולין ואחר כך בארץ, היו בחוג מצומצם של משפחתי. בתי הספר בהם למדתי, היו בדרך כלל בקרבת בית המגורים וכך גם חוג החברים של. מסלול החיים שלי היה די סטנדרטי וידוע מראש וכל ההחלטות הוכתבו על ידי  המשפחה. בסיום לימודי בבית הספר היסודי התחלתי ללמוד בבית הספר התיכון מקצועי ברשת עמל, בי"ס הולץ למקצועות התעופה בקריית שלום ת"א, כי להורים היה חשוב שאלמד מקצוע.

כשסיימתי את השרות הצבאי שלי כמכונאי מנועי סילון בחיל האוויר, היה לי ברור שאני רוצה להמשיך ללמוד את מקצוע ההנדסה.

בשירות הצבאי שלי

וכאן מתחילה הצומת הראשונה המשמעותית בחיי.

כשעברתי את בחינות הכניסה לטכניון בחיפה, הציון שלי לא היה טוב מספיק להנדסת מכונות, והציעו לי ללמוד הנדסה חקלאית, שלא ממש התאימה לי, ואז הציעו לי ללמוד הנדסת מכונות בשלוחה של הטכניון באוניברסיטת בבאר – שבע, שהתחילה בפעילותה בשנה קודמת. ואז, בפעם הראשונה בחיי, קיבלתי החלטה עצמאית כבן אדם בוגר (כמעט בן 22), שאתחיל את השלב החדש בחיי, רחוק מבית ההורים בחולון, ואלמד בבאר – שבע, בעיר ובאזור שממש לא מוכרים לי, גם מבחינת הנוף והאקלים החם וגם בעיר שהייתה בשלבי פיתוח.

סטונדט בלימודים

ההחלטה הזאת בעצם הכתיבה באופן ברור ומובהק את המשך חיי עד עצם היום הזה. בבאר – שבע הכרתי בשנה השלישית את אשתי (סבתא זהבה) ובסוף השנה הרביעית שלי ללימודים באוניברסיטה, התחתנו. כשנה מאוחר יותר נולדה שירי, האימא של אדם.

ביום נישואינו

גם מקום העבודה שלי, שעבדתי בו כמעט 40 שנה, עד יציאתי לפנסיה, הוכתב במידה מסוימת ע"י החלטת מקום הלימודים הגורלית שלי.

בחופשת הקיץ שלי בתקופת הלימודים בין השנה השלישית והרביעית, עבדתי כסטודנט במפעלי הפוספטים בנגב בע"מ, והם גם מימנו לי את השנה האחרונה ללימודים.

במפעלי הפוספטים בנגב בע"מ

שלושת הילדים שלי נולדו בבאר – שבע וגדלו באזור הנגב. בשנת 1976 עברנו לגור בערד, שהייתה קרובה יותר למפעלים בהם עבדתי.

משפחתי

בכל השנים האלה ניהלתי פרויקטים הנדסיים בתעשייה הכימית בדרום ואחר כך המשכתי בתפקידי ניהול, כאשר התפקיד הניהולי האחרון שלי היה סמנכ"ל תפעול של תשלובת מפעלי הדשנים במישור רותם (סמוך לערד), מפעלי רותם אמפרט נגב בע"מ, השייכים לחברת כי"ל.

סמנכ"ל תפעול של תשלובת מפעלי הדשנים – כי"ל רותם  

וכאן אני רוצה לספר לנכד שלי, אדם, שהחיים בסופו של דבר בנויים מהרבה צמתים בחיים. וכמו בדרכים, ההחלטה האישית שלך בצמתים האלה, לאיזה כיוון ולאיזה תחום תרצה לנווט את חייך, הם אלה שיכתיבו לך ובהמשך למשפחה שתקים, איך יראה מהלך חייך עד זקנה.

במבט לאחור, אני משוכנע שקיבלתי בצומת ההיא, אחרי השירות הצבאי, החלטה נכונה. מנער צעיר להורים עם השכלה יסודית בקושי, ובדבקות במטרה, הגעתי להיות מהנדס ומנהל בכיר האחראי על מפעל של 800 עובדים, העובד 365 ימים בשנה, 24 שעות ביממה.

יש בכך סיפוק אישי עצום ואולי גם מסר לילדים ולנכדים ודוגמא אישית, להיכן אפשר להגיע בדרכי החיים, בכוח הרצון ודבקות במטרה.

הזוית האישית

אדם הנכד המתעד: המפגשים השוטפים שלנו בתוכנית הקשר הרב דורי השלימו מידע חשוב על חיי המשפחה שלנו, וגם יצר קשר טוב בינינו.