מאגר סיפורי מורשת

הסיפור שלנו מתחיל בקהיר של שנת 1945. באותה השנה,  בתאריך 21.12.1945 נולדה אילנה לוביא לאימא יהודית, לאבא ויקטור ולשני אחים. בשנת 1950 עלתה המשפחה (אז כבר מנתה המשפחה שש נפשות) לארץ ישראל.

כאשר הגיעה המשפחה לארץ, הם שוכנו כשמונה חודשים באוהלים בעתלית ולאחר מכן עברו למושב אמונים שבדרום. בהגיעם למושב, המשפחה הצעירה קיבלה 25 דונם של חלקת אדמה שהפכו לפרויקט המשפחה. אביה של אילנה עבד בבית משפט והיה אדם רציני, וכאשר היה מגיע חזרה אל משפחתו במושב, היה פושט את בגדי העבודה, לובש בגדי חקלאי ועובד יחד עם משפחתו את האדמה בהנאה רבה.

לפי דבריה של אילנה, העבודה בחקלאות הסבה לה אושר רב, משפחתה והיא עבדו את האדמה, חרשו וזרעו ירקות ונטעו עצי פרי. לצערה של אילנה, אמה הייתה חולת לב ולכן לא יכלה לעבוד עם משפחתה בחקלאות, אך תרמה את חלקה ככל שניתן לטובת הגיבוש והאיחוד המשפחתי.

בשנת 1960 חייה של אילנה השתנו. אביה של אילנה חלה גם הוא, ואחרי שהחזיקה את המשק המשפחתי לבדה במשך חמש שנים, המשפחה מחליטה לעבור להרצליה. מכאן חייה של אילנה השתנו ומתחיל סיפור הצלחת, אותו אנו מספרים כאן:

בשנת 1940, הרחק בצנעא שבתימן, נולד יוסף מהלל לזוג הורים. אביו שלום עסק בחקלאות ואמו זהרי (איילת השחר) עסקה בהכנת תלבושות לכלות. לאחר שלוש שנים נולדה אחותו הקטנה נעמה, אשר חלתה בשחפת.

בשנת 1948 המשפחה הצעירה שמעה שקמה מדינה ליהודים והייתה נכונה לעלות ארצה במבצע ״מרבד הקסמים״. אמו ואחותו של יוסי הצעיר חלו בשחפת ולכן אביו נשאר איתן בצנעא, כדי לדאוג לשלומן וכוונתו הייתה שכאשר יבריאו – לעלות איתן ארצה ולאחד את משפחתו. לכן באותו הזמן יוסף הצעיר עלה עם סבו, סבתו ושמונה דודיו לארץ ישראל החדשה. למרבה הצער, כעבור שנתיים אמו ואחותו של יוסי נפטרו מהמחלה הארורה ואביו עלה לארץ ללא כוונה לחפש את בנו.

בשנת 1950 יוסף הצעיר הוכנס לבית יתומים בפרדס חנה, שהיה בבעלותו של דוקטור יוחנן לוביא. באותם הרגעים יוסף לא ידע שהוא עתיד למצוא משפחה חדשה אשר תשנה את חייו.

כמה שנים לפני כן בגרמניה הרחוקה התרחשה שואת היהודים. רגע לפני שמשפחת לוביא נשלחה אל מחנה ההשמדה הנורא, הם ביקשו מהאומנת שגרה איתם לשמור על פריטים יקרים אשר נשאו ערך סנטימנטלי גדול עבורם, וביניהם הצלחת אשר תעבור מדור לדור.

דוקטור יוחנן לוביא שרד את השואה עם שני אחיו, כאשר כל שאר משפחתו נספתה בשואה. במהלכה של המלחמה, הוא הצליח בגבורתו לברוח ממחנה ההשמדה ולהצטרף לפרטיזנים, הוא השתתף בלחימה הקשה אל מול הגרמנים, חי ביערות ונפצע ברגלו – פציעה שהפכה אותו לימים לנכה ברגלו.

אנו חוזרים כעת לאומנת, אשר אהבה עד מאוד את משפחת לוביא, וביקרה אותם בגטו מספר פעמים. במהלך ביקוריה, יוחנן סיפר שאותה אומנת הביאה להם אוכל בסתר וגם את כתובתה, במטרה שיצרו איתה כאשר כאשר המלחמה הנוראית תסתיים. כאשר המלחמה הסתיימה, יוחנן ושני אחיו שבו לביתם במטרה למצוא את רכושם, אך תקוותם אבדה כאשר לא מצאו דבר.

באותו הזמן, יוחנן ואחיו שמעו על מדינת היהודים ועשו ככל שביכולתם כדי לעלות ארצה ולהתחיל בחיים חדשים. חלומם התגשם בשנת 1948: שלושת האחים לבית משפחת לוביא עלו לארץ ישראל ושוכנו בקריית ביאליק (ליד חיפה). כאשר הם התבססו בארץ, האחים יצרו קשר עם אותה האומנת מגרמניה והזמינו אותה לבוא ולגור איתם. כעבור שנתיים הגיעה ארצה האומנת, אותה כינו ״דודה פרידה״, וכאשר היא פתחה את מזוודתה היא נתנה לבנים את הצלחת ששרדה. הבנים היו מאושרים כאשר הם קיבלו דבר משפחתי בעל ערך רב בחזרה. כאשר הם התבגרו ונישאו, דודה פרידה עברה לגור עם אחד האחים ונשארה תמיד חלק מהמשפחה.

וכעת אנו חוזרים לבית היתומים: דוקטור יוחנן לוביא פתח בית יתומים בפרדס חנה. אל אותו בית יתומים הגיע יוסף הצעיר אשר עלה לארץ עם משפחת אמו. אותו הדוקטור שם לב אל הנער הצעיר אשר איש ממשפחתו לא באו לבקרו, וליבו יצא אליו. הוא החליט לאמצו ולהפכו לבנו, והוא קיבל את השם יוסף לוביא.

בקיץ 1963, יוסף הכיר אילנה וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. הם נישאו באותה השנה. אילנה הכירה את אביו (דוקטור יוחנן לוביא) לפני החתונה ואהבה אותו מאוד. בשנה הראשונה לנישואיהם, המשפחה הצעירה חגגה את חג החנוכה. דוקטור יוחנן לוביא החליט שזה הוא הרגע המתאים להעביר את הפריט היקר ביותר לליבו, הפריט ששרד ארבעה דורות ועדיין נשאר במשפחה. בהדלקת הנרות יוחנן אמר: ״הקשיבו ילדיי, אני שמח להעניק לכם מתנה שעוברת מדור לדור ואני מבקש לשמור עליה מכל משמר, כי היא מאוד יקרה ויש לה ערך רגשי רב". בנוסף הסביר להם את המסורת ואת גלגולה של הצלחת. דוקטור יוחנן לוביא ביקש לתלות את הצלחת במקום מרכזי בבית, אשר יזכיר להם את הדרך הארוכה שהצלחת עברה בכל פעם שיביטו לכיוונה.

במהלך השנים נולד בנה הראשון של אילנה, יוחנן, אשר נקרא על שמו של אותו הדוקטור אשר הפך לסב עבור בנה, איילת ויהודית, וכאשר אילנה הייתה בהריון עם אביטל, יוסף נהרג במלחמת יום הכיפורים בקרב הקשה במזרעת בית ג׳אן.

כיום הצלחת תלויה בביתה של אילנה לוביא, והיא הדור הרביעי אשר שומר על הצלחת אשר מהווה עד היום נכס רגשי וסנטימנטלי גדולה עבור כל בני המשפחה.

הזוית האישית

הנכדה המתעדת הדר כהן: היה לי מעניין ומרגש לשמוע את הסיפור, למדתי הרבה על סבי והרגשתי קשר אליו, למרות שהוא נהרג שנים רבות לפני שנולדתי.

סבתא אילנה: היה לי מרגש להעביר לדור החדש במשפחתי את הסיפור המשמעותי אשר ליווה אותי במשך חיי, ואני מתרגשת שנכדתי תעביר אותו לדור הבא.