מאגר סיפורי מורשת

שמי דרורית רון, שם משפחתי לפני הנישואים היה יוזביץ'. שם החיבה שלי היה דולי (מ'בובה' שבאנגלית זה doll), מקור שמי הוא ממדריכת הצופים שהייתה לאמי שמאוד אהבה (קראו לה דרורה). נולדתי בתל אביב בבית חולים "הדסה" בתאריך 18.11.1950. אני יודעת יידיש, שלמדתי עם השנים בתוספת הגרמנית שלמדתי מחמותי, מה שנקרא 'יידיש גרמנית', זו שפה חדשה שהמצאתי ועברית שזו שפת האם שלי.

לאימא שלי קראו שרה בורשטיין ולאבא שלי קראו ישראל יוזביץ', אבי הגיע כתינוק מפולין, ביאליסטוק, בשנת 1924, הוא החשיב את עצמו כצבר. אמי נולדה בתל אביב באותו בית חולים שאני נולדתי בו (הדסה). שני ההורים שלי שניהם היו שוכרים והכירו בשכנות. לאימא שלי היו עוד ארבעה אחים: שתי אחיות ושני אחים ולאבא שלי היו שלוש אחיות ואח.

אני הבכורה, הייתה לי אחות בשם טליה. זה תמיד היה שאני ב"צל" שלה ותמיד אחריה. כשהיינו קטנות אהבנו ללכת לישון כששתינו מתחת לשמיכה ומספרות אגדות אחת לשנייה, זו הייתה הרפתקה לגדול ביחד – חוויות.

אני דור שלישי בארץ, ההורים של אימא שלי עלו בשנת 1925 מפולין. אני לא זוכרת מתי ההורים של אבא שלי הגיעו לארץ. שני הסבים והסבתות משני הצדדים היו סוחרים, אחד מהם היה סוחר ברזל – אבא של אימא שלי (משה בורשטיין). הם עלו לארץ בט"ו בשבט ומאז כל שנה היו חוגגים את ט"ו בשבט כחג מיוחד בגלל העלייה לארץ. סבא שלי אלטר בן ציון (האבא של אבא שלי) היה גם סוחר ברזל. סבא משה בורשטיין עסק יותר בקטע של גרוטאות ברזל, היה לו ממש מחסן ענק וסבא אלטר בן ציון עסק בייצור ברזלים פרופילים וצינורות ברזל. יותר הייתי בקשר עם ההורים של אימא שלי, הם היו באים יותר לבקר. הרבה אני לא זוכרת מכיוון שהייתי קטנה, אבל אני זוכרת שקצת גדלתי ובערך בגיל 8 כבר נהייתי מאוד סקרנית לדברים. הם היו מאוד דתיים אז הם לא היו באים לאכול אצלנו, הדבר היחיד היה לשתות כוס תה בכוס זכוכית. סבתי כמעט לא ידעה עברית אבל היא ידעה יידיש ואני מאוד אהבתי את השפה ואני אוהבת אותה עד היום. בכל פעם שהיא הייתה באה הייתי מתיישבת לידה והייתי שואלת אותה: 'סבתא איך אומרים כוס? סבתא איך אומרים כפית?' בגיל 10 היא כבר נפטרה ואין לי זיכרונות ממנה. בעלה (סבי) המשיך לחיות עוד כמה שנים ועבר לגור איתנו ובעצם היה חלק מהמשפחה שלנו. כל פעם שהייתי חוזרת מאוחר והדלת בבית הייתה נעולה הוא היה פותח לי את הדלת מהדירה שלו כדי שאני אכנס הביתה וכל פעם הוא היה נוזף בי: " למה אתה מגיע כל כך מאוחר?" הוא ידע יותר טוב ערבית מאשר עברית. זה מהצד של אימא שלי, מהצד של אבא שלי יש לי יותר זיכרונות כילדה. היה להם בית פרטי עם חצר.  כל ניצולי השואה מהמשפחה גרו אצלם והבית היה מלא מזרונים, זאת הייתה כל פעם החוויה שלי. אני זוכרת שאני נכנסת הביתה ובסלון הייתה ספה שכולה מזרון. תמיד הייתי קופצת על המזרונים ותמיד היו צועקים עליי: "מה את עושה?, מה את עושה?, תרדי, תרדי". היה להם עץ בננות ותמיד הייתי מחכה שהבננות יבשילו אבל אף פעם לא זכיתי. באיזשהו שלב נותק הקשר עם הצד הזה עד לפני החתונה שלי.

בילדותי אהבתי מאוד  לשאול הרבה שאלות, אהבתי מאוד לעזור לאנשים ואהבתי לקרוא. הייתי הולכת פעמיים בשבוע לספרייה והייתי מחליפה ספרים. כשהתבגרתי אהבתי יותר את הקטע של החברה של מפגשי הריקודים. לא הייתי בתנועות נוער ולא היה לנו כסף בשביל חוגים בתקציב ההוצאות המשפחתי. הזיכרון הכי כייפי שלי מהילדות היה חגים, במיוחד כשסבא וסבתא שלי עוד היו בחיים, בליל הסדר אצל סבתא שלי בבית. כל הבית היה מתהפך, לא היה אף גרגיר של חמץ, היה מכוסה בקרשים שחס וחלילה לא יבוא מגע של חמץ לסירים ולצלחות החדשות.

למדתי בבית ספר "טשרניחובסקי" ולמדתי במגדיאל בפנימייה. במגדיאל למדתי תזונה וכלכלת בית שזה שייך לאוכל ולתזונת בית. אהבתי את זה מבחינה של מקצוע ואפילו באיזשהו שלב חשבתי ליישם בגיל מאוחר יותר.

בגיל ההתבגרות, מכיוון שסבא שלי עבר לגור איתנו, אז בימי שישי זה היה "חוק", בארוחת שישי סבתא שרה (אמי) הייתה מדליקה נרות, היה לנו מטבח בשרי ומטבח חלבי. חובה היה להיות בארוחת שישי גם כשיצאתי עם חברים, זה היה מאוד חשוב. גם היום אנחנו עושים את זה ולדעתי זה חלק חשוב אבל לא חובה.

ישראל שגדלתי בה היא לא כמו היום, כולם היו משפחה אחת, היינו נועלים דלתות רק בלילה. כולם היו משחקים עם כולם חוץ מהסנובים, תמיד היו סנובים, היו הרבה מאוד ילדים בתנועות נוער. הכל היה נגיש, הכל היה קל בלי הרבה טרטורים ועניינים. כשאני מסתכלת אחורה, ישראל הייתה תמימה ויפה.

גדלתי בבית מסורתי, מי שהיה יותר דתי זאת הייתה אחותי טלי ז"ל, היא התנדבה לבית ספר דתי לבנות והיא זו שהלכה עם סבא בורשטיין לבית כנסת. אם זה היה חגים אז גם אנחנו היינו הולכים לבית כנסת אם זה היה ראש השנה, יום כיפור או פסח… נגיד בפורים אני זוכרת חוויות מבית הכנסת שפעם בחיים חווים כזו חוויה של קריאת מגילת אסתר בפורים.

חלמתי להיות זמרת, הייתי במקהלה ושרתי ואפילו הייתי סולנית בכמה שירים. פעם היו מבחנים בכיתה ז' או ח', שאומרים לך למה את מתאימה במקצוע שלך. לי יצא שהייתי יכולה להיות מורה או גננת ולא חיבבתי את שניהם. הייתי מאוד רוצה להיות רופאה, כשהילדים היו קטנים הלכתי לאוניברסיטה ולמדתי מדעי החיים. למדתי את זה בשביל עצמי לא בשביל תואר ושם מצאתי את עצמי כן בקטע של רפואה, לטפל, לעזור, לרפא.

בשירות הצבאי הייתי פקידה טכנית, בעצם פקידה שמקבלת ציוד ומנפקת ציוד ליחידות קרביות. מאוד אהבתי את מה שאני עושה ואפילו חשבתי לחתום אבל בסוף ויתרתי. לרס"ר קראו דרור ולי קראו דרורית ואחרי שני מפגשים החלטנו שאני לא מופיעה למסדרי בוקר כדי שאני לא אביך אותו במסדרים. אהבתי את הצבא.

חיים (בעלי) ואני למדו יחד בבית ספר יסודי "טשרניחובסקי" מכיתה א' ועד כיתה ח', חיים היה יושב מאחורי ומושך לי בצמות (היו לי צמות מאוד ארוכות), זו בעצם הייתה ההיכרות הראשונה. בסוף בית ספר יסודי הייתה חובת רקמה של חולצות, כל בת הייתה צריכה לרקום לבן ויצא שאני רקמתי לחיים את החולצה שלו. אחרי שנתיים-שלוש נפגשנו ברחוב ודיברנו קצת. הוא חזר מסרט עם חבר, הוא למד אז לבגרות והוא שאל אותי אם יש לי ספר או שניים והיה לי. הזמנתי אותו לבוא לקחת, בזה התחילו המפגשים שלנו, זה היה יותר מפגשים חברותיים ובאיזשהו שלב נהיינו זוג, אבל בגדול מכיתה א' אנחנו מכירים. התחתנו כששנינו היינו בצבא, אני הייתי בסוף הצבא ולסבא היו עוד עשרה חודשים לשרת. התחתנו באולמי "תחביב" שהיה בזמנו אולם ששייך לצה"ל, זה נקרא "בית החייל". החתונה הייתה בסביבות סוכות אז דאגנו שתהיה שדרת עצים שנכנסים, אווירה של חג, חג ירוק. אחרי שנתיים החלטנו שנתחיל להקים משפחה. נולדה מושית ואחרי שלוש שנים נולד מוטי ואחרי עוד שלוש שנים נולד בן ולאחר שש שנים נולד אדר. כל אחד גדל לשאיפות שלו ולרצונות שלו. גרנו, גרים ונמשיך לגור בתל אביב, זה המקום שאני רוצה לחיות בו. כל יום לגדל ארבעה ילדים זו חוויה בפני עצמה ולגדל אותם כשכל אחד הוא עולם מלואו זו חוויה מגבשת מצד אחד, מערערת מצד שני, מחזקת ומתחזקת מצד שלישי. כמשפחה עשינו המון, נסענו, טיילנו, חגגנו. אם זה חגיגות קטנות של ההצלחות של הילדים או אם זה יום הולדת או מסיבה או חג. אם הייתי צריכה לחזור אחורה לא הייתי משנה משהו, עם כמה שקשה – היה גם כיף.

היום וחמישים שנה אחורה אני עוסקת כקוסמטיקאית. אני אוהבת במקצועי את התוצאות של כל ההשקעה של העבודה שלי שאני עושה. התוצאות זה אומר שמישהו בא עם עור בעייתי ואחרי כמה טיפולים העור הופך לעור נורמלי, בריא ויפה. זה מבחינתי התוצאה האידיאלית, ברגע שמישהי נכנסת בלי ביטחון שפופה כולה ואחרי מספר חודשים בלי כיסוי עם פנים קדימה, עור בריא וזוהר זה בשבילי התוצאה הכי כיפית. אני קודם כל קוסמטיקאית, אני קוסמטיקאית בגלל ובזכות אימא שלי, כי אני לא בחרתי את המקצוע, המקצוע בחר בי, או בוא נגיד – אימא שלי בחרה לי את המקצוע. אימא שלי אמרה לי לבוא ולנסות, שאני אתחיל לעזור לה. התחלתי וראיתי שזה לא כזה נורא. אז בעצם החלטתי שאני מיישמת את העבודה. אני עדיין עוסקת במקצוע, אני בניתי, הקמתי וטיפחתי את העסק שלי ביחד עם סבא. אני התחלתי עם אימא שלי לפני 53 שנה, אחרי מספר שנים פרשתי מהעסק של אימא שלי ופתחתי עם חיים עסק בנפרד, עוד מעט 35 שנים אנחנו בעסק הזה.

בזמני החופשי אני אוהבת ללכת להרצאות וקורסים, לבלות בבית ולבשל. עם זאת התחביב האהוב עלי הוא לטייל.

אם הייתי יכולה לחזור בזמן הייתי חוזרת לתקופה שלמדתי, עם כל הלחץ. למרות שזו לא הייתה התקופה הכי טובה מבחינה בטיחותית, זו הייתה תקופת מלחמת "שלום הגליל". אבל הייתי חוזרת ומסיימת את הלימודים, זאת אומרת שלא הייתי לומדת רק בשביל הכיף, הייתי לומדת בשביל באמת להוציא תואר במדעי החיים כדי להמשיך הלאה לקטע של רפואה.

ההישג הכי גדול שלי זה שהצלחתי לשרוד עד היום. מה שחשוב בעיני הוא לנהוג בכבוד ולהתייחס אחד לשני באהבה, זה דבר שהוא ראשוני מבחינתי.

הזוית האישית

גל הנכדה המתעדת: כשראיינתי את סבתא שלי למדתי דברים חדשים עליה, לדוגמא: שהיא מדברת הרבה שפות, מה מקור שמה, שהיא דור שלישי בארץ ועוד… היה לי מאוד נחמד להכיר את סבתי, את עברה ולבלות איתה. בזכות התכנית ביליתי עם סבתי יותר והקשר שלי איתה התחזק. למדתי שיש תחומי עניין משותפים ביננו לדוגמא: שתינו אוהבות ללמוד דברים חדשים.