מאגר סיפורי מורשת

שמי, שמעון אלגרבלי, נולדתי בשנת 1940 להוריי שרה ואליהו בקזבלנקה שבמרוקו. גרתי במרוקו ברחוב "כרמה" פירוש המילה, תאנה. היהודים בקזבלנקה גרו כמו בגטו יהודי, וכולם מסביב היו יהודים. בשנים האחרונות יצא לי לבקר במרוקו כתייר, בביקור לא זכרתי כלום, מה שאני אני זוכר, הזיכרון היחידי שלי כילד קטן, הולך לים ברגל. 

 מסע העלייה ארצה

במשפחתי היו עשרה ילדים (לצערי לא כולם בחיים היום). כבר בגיל שלוש למדתי ב"חדר" לימודי תורה. כשהגעתי לגיל שבע לערך, הגיעו נציגי הסוכנות, "במסגרת עליית הנוער" למשפחה, ובקשו לקחת את אחד הבנים, ואז הם בחרו בי. הייתי ילד נאה, בלונדיני עם עיניים כחולות, ומיד נבחרתי.

יש לציין, שזו הייתה תקופה של מלחמת העולם השנייה, הגרמנים הגיעו לצפון אפריקה, וההורים שלנו חששו לגורל ילדיהם. אמי ציידה אותי במזוודה קטנה, וכך נלקחתי למחנה העולים להמתנה עד לעלייה לארץ. כמובן כילד קטן, התגעגעתי להורים, ולכן ברחתי ממחנה הילדים, וחזרתי הביתה. אחרי שלושה ימים נציגי עליית הנוער חזרו ולקחו אותי שוב למחנה. גרנו במחנה במשך שנה, כאשר הכינו אותנו לקראת העלייה לארץ. הפלגנו שלושה ימים מקזבלנקה למרסיי. במרסיי עלינו על האנייה "נגבה", שעסקה בהבאת ילדי עולים מצפון אפרקה. באנייה, שכנו אותנו למטה, בחדר מנועים, ופעם ביום קיבלנו כיכר לחם שחור וכוס שתיה. הגענו לנמל חיפה. הכול היה מואר, הורידו אותנו, ומשם הסיעו אותנו במשאיות. הגענו למקום שבו מיינו את הילדים לאן לשלוח כל אחד. פעילי עליית הנוער העמידו את כולם, ואני, נבחרתי מיד, כי היה לי מראה "אשכנזי" – בלונדיני עם עיניים כחולות, וכך נשלחתי לקיבוץ יגור.

האיחוד עם המשפחה בארץ

הוריי הגיעו לארץ שבע שנים אחרי, בשנת 1956. הם נלקחו למעברה באשקלון, בעתיקות ג, העובי של הפחון היה כל כך דק "בעובי של נייר A4". בתקופה ששהיתי בקיבוץ, שכחתי צרפתית ומרוקאית. לא יכולתי לדבר עם ההורים ועם האחים שלי, שלא זיהיתי כלל. אחד מהאחים שלי חיפש אותי, בחטיבת גולני, ואז מסרו לו שאני בקיבוץ יגור, והוא בא לבקר אותי. כילד חוץ, הייתה לי משפחה מאמצת בקיבוץ, ולמדתי עם ילדי הקיבוץ. הרגשתי חלק מהם. לאחר שהמשפחה איתרה אותי, נסעתי מחיפה לאשקלון, מצומת אשקלון הלכתי ברגל עד למעברה. הגעתי למשפחה, אחים קטנים שלא הכרתי, דיברתי רק עברית, לא יכולתי לדבר עם המשפחה. ראיתי שהם חיים בתנאים קשים, המזרן היה מלא פשפשים.

נאלצתי להיפרד מהם, וחזרתי לקיבוץ, שם למדתי את כל לימודי התיכון. בשלב מסוים רציתי שיקבלו את ההורים שלי לקיבוץ, אך ההורים שומרי כשרות, שהבינו כי בקיבוץ אוכלים בשר לא כשר, הם החליטו שהמקום אינו מתאים להם, וחזרו למעברה. בשלב מסוים העבירו אותם מפחונים לצריף. אני זוכר שחגגו לי מסיבת בר מצווה בקיבוץ, יחד עם עוד נערים שהגיעו לגיל מצוות באותו המחזור. העלו אותנו לבמה, חילקו לנו שעון ותנ"ך. החיים בקיבוץ היו "חממה" והגנה עלי כנער הצעיר. היה קשה לי לעבור מקיבוץ למעברה, ולכן לא הסכמתי לעבור למעברה. כי התנאים היו קשים.

השירות הצבאי 

בשנת 1959 התגייסתי לצבא ליחידה קרבית "גולני".  עברתי טירונות ולאחר מכן קורס מ"כים. בדרגת רב"ט. ההורים אפילו לא ידעו שהתגייסתי. אחרי שירות החובה, הציעו לי לעבור לשריון, עברתי קורס טנקים בג'וליס. 

בתקופת מלחמת ששת הימים,  בשלב מסוים הוצבתי בפלוג'ה, מוצב בסיני. חושך, אתה לא יכול להדליק גפרור, כי אם תעשה כן יהרגו אותך. פעם בשלושה שבועות, יצאתי הביתה. הצבא הישראלי הוצב מול האויב המצרי. מאחת ההתקפות המצריות חטפתי רסיס ברגל, ברחתי והסתתרתי בתחתית הטנק. הטיסו אותי בהליקופטר לאשקלון, איבדתי הרבה דם. שם נותחתי ושמו לי פלטינה ברגל, ואחרי זמן נלקחתי לשיקום בנהריה. שלושה חודשים הייתי בשיקום. הפרופיל הצבאי שלי ירד מפרופיל קרבי (97) לפרופיל 34 כמי שנחשב לפצוע צה"ל, ולכן הוצבתי בחיל חימוש בתל השומר. לא רציתי להישאר בחיל חימוש, וביקשתי לחזור ליחידה שלי, גם אם על קביים. ניהלתי את הבסיס כנכה צהל 60% וכך המשכתי בשירות צבאי. שרתי ביחידה, והגעתי לדרגת רב נגד (דרגה גבוהה לנגדים) עד הפרישה בשנת 1984. במקביל לשחרור הלכתי ללמוד בבר אילן, קיבלתי רכב מהצבא, ותנאי מחייה, ועשיתי תואר במנהל עסקים. בכל שלב בחיים הצבתי מטרה והשגתי אותה !!!

 איך הכרתי את אשתי ?

בשנת 1963 התחלתי שירות קבע, הוצבתי בתל השומר, שם, בבסיס היה גם הבית שלי. נפגשתי עם אשתי, מטילדה, שגרה עם משפחתה באור יהודה, אז בחורה צעירה בת 16, בתל השומר. היא הציעה לי לבוא אליה ליום הולדת שלה. החלטתי ללכת עם חבר, חשבתי שלהגיע למסיבה ולהנות מעוגה וסוכריות יהיה מהנה. המצב הפך לקשר רציני, אימא של אשתי ילידת טורקיה, ואביה יליד יוגוסלביה לא ראו באור יפה את הקשר בינינו. הדעה עליי, כיוצא מרוקו הייתה שלילית. חשבו שאני "זורק סכינים" – הכינוי למרוקאי. כמובן לאחר שהכירו אותי, הייתי ראוי להיות חבר שלה. לאחר זמן הבאתי את חברתי לאשקלון, להכיר את ההורים, חיכיתי עד שימלאו לה שמונה עשרה, ורק אז ערכנו טקס חתונה בבית הכנסת הגדול בתל אביב. חזרנו לאור יהודה, גרתי בביתם של הורי אשתי, עד השלב שאוכל לחסוך מספיק כסף כדי להתחתן. כדי לקנות בית, נדרשו 100 אלף לירות. ופועל פשוט היה מקבל מעט כסף. כאיש קבע, התחלתי לחסוך כסף לדירה. הסוכנות היהודית דאגה לתת לי בית – צריף אמריקאי עם שירותים. אשתי מטילדה ז"ל שמוצאה היה ספרדי, לא הייתה לה זיקה למסורת והמנהגים של יהודי מרוקו, ולא קיימתי את מנהגי "המימונה" במשפחתי. רק אצל אחיי ואחיותיי נחשפתי למנהג זה. במהלך השנים למדתי מרוקאית כדי לדבר עם אמי. היום יש לי 4 בנות נהדרות, נכדים ונינים, ואני מאושר בחלקי.

הזוית האישית

התלמיד נהוראי: נהניתי מהסיפור ומהמפגש.

התלמידה נועה: סבתא שלי באה מקזבלנקה, והיה לי מעניין להרחיב את הידע על העלייה ממרוקו.

התלמיד יובל: הזדהיתי עם הסיפור של שמעון, כי גם סבא וסבתא שלי חיו בפחונים.

שמעון אלגרבלי: תודה שהזמנתם אותי, ושמעתם את הסיפור שלי. נהניתי מאוד, ורציתי להעביר מסר לתלמידים שעם כוח רצון, אפשר להצליח ולהגיע להישגים.