מאגר סיפורי מורשת

לינה נולדה בעיר אודסה שבאוקראינה בשנת 1949.

הייתי בת יחידה, אמא הייתה רופאת ילדים ואבא סוכן ביטוח. ההורים הכירו אחרי המלחמה. אבא היה בצבא ובא לחופשה, ובזמן הזה נפגשו. כעבור שנתיים התחתנו.

אבי התגייס ונפצע בקרב הראשון על אודסה. קיבל כדור ברגל. כשהגרמנים הגיעו לאודסה הצבא נמלט וזו הייתה ההזדמנות האחרונה לצאת משם. אבא שלי נסע לביתו לקחת את בני המשפחה והם לא רצו. סבתא לא עבדה, הייתה בבית. בדירה היו ארבעה חדרים. למטה סבא וסבתא, ממול משפחה של דודה. כניסה משפחתית.

אבא שלו, סבא שלי, לא האמין שהפשיסטים באמת יהרגו אותם, ומכיוון שהיה תופר ופרוון, חשב שאם יש לו מקצוע שמועיל להם אז לא ירצו להתעסק אתו.

כל המשפחה של אבא נהרגו שם בזמן המלחמה. בתום המלחמה, חזר לאותו מקום ושם נולדתי.

אבא לא רצה לעבור לדירה אחרת כי כל הזמן חשב שאם מישהו חי הוא עוד ישוב הביתה.

ההורים של אמא גרו באודסה והם עזבו לטשקנט כשהגרמנים התקרבו לאזור. אמא סיימה בית ספר בהצטיינות וכשהיו בטשקנט התקבלה לאוניברסיטה והתחילה ללמוד רפואה.

בבית שלנו דיברנו ברוסית. ההורים דיברו ביידיש ביניהם כדי שלא אבין. אמא ידעה טוב גרמנית. אבא ידע יותר טוב יידיש. בנוסף, לא היה נהוג בבית לדבר על המלחמה.

נולדתי באודסה ושם הייתי כל חיי עד העלייה. הלכתי לבית הספר ולאוניברסיטה, למדתי תואר שני, וכשגדלתי לימדתי מתמטיקה. סיימתי אוניברסיטה והתחלתי לעבוד בבית ספר מספר 64. התחלתי בתור מורה צעירה בת 22,  ו-20 שנה עבדתי באותו בית ספר. התחלתי כמורה מחנכת, וסיימתי בתור סגנית מנהלת. לימדתי את כיתות ג׳ ומעלה, מגיל 10 עד 17, אותם התלמידים. היינו בהרבה מקומות, במוסקבה, בפיטסבורג. רוב הילדים בכיתה אותה חינכתי, הלכו לאוניברסיטה.

ביום כיפור, סבתא לא אכלה באותו היום וכל שנה הייתה הולכת לבית הכנסת היחיד ברגל וחזרה, למרות המרחק הגדול מהבית. כילדים ידענו שלא אוכלים, התרגלנו. בראש השנה, אבא הלך לשוק וקנה אוכל טעים. בחנוכה, קיבלנו דמי חנוכה, ״חנוכה גלט״, ואזני המן בפורים. בפסח תמיד היו מצות שהיה אפשר לקנות בבית הכנסת או בחנות לחם. היינו צריכים להביא קמח תמורת מצות. כל הלילה עמדנו בתור.

המשפחה שלי

היינו במסיבה, היו חברים משותפים והכרנו. יצאנו שנה וחצי והתחתנו בשנת 1968. לא ערכנו חופה, קיימנו חתונה אזרחית. נולדו לי שני ילדים. אחד נולד בשנת 69.

התחתנתי בשנית בשנת 1973 ונולד הילד השני בשנת 75. הילדים למדו בבית הספר בו לימדתי. בחיים לא חשבתי שאוכל לעזוב את אודסה, אך בשנת 1991 החיים נהיו קשים והחלטתי לעלות לישראל.

ביום שאבא נפטר בשנת 1988, אמר לי ״כאמא, תשאירי פה את הקבר שלי ושל בעלך ותיסעי מכאן. אבל אל תישארו באודסה". אבא הרגיש שיהיה בלאגן. הגענו  לארץ באפריל שנת 91.

העלייה לארץ והחיים כאן

עלינו ב-19.4.91, לא הייתה טיסה ישירה מאודסה. עלינו ברכבת מאודסה, דרך פולין. בפולין הייתה סוכנות יהודית ונציג העביר אותנו למרכז. נשארנו במלון של הסוכנות. הייתי עם אמא שלי והבן הקטן. לבן הגדול לא נתנו לצאת כי חמש שנים אחרי הצבא אסור לצאת מהארץ. מפולין – טיסה לבן גוריון. משם לחיפה. הבחורה שעשתה לנו את המסמכים אמרה שעדיף שנתקשר עם מישהו כדי שלא יתבזבז כל הכסף על מלון. כל הכסף נשאר אצל הבן הגדול כיוון שלא נתנו לנו לצאת מאודסה עם כסף. רק מאה דולר לבן אדם.

הגענו לחיפה, למשפחה שאנחנו מכירים מאודסה. מסרנו להם מתנות ששלחו להם, והם אמרו שאם יהיה צורך אפשר להתארח אצלם. מצאו לנו דירה בנשר, חדר יחד עם מטבח ולא היה בה שום דבר, לא תנור לא מקרר. בחדר השני היה חדר שינה בלי כלום. שילמנו 420 דולר על הדירה הריקה. המקום היה יפה מאוד אך היו מלא חיות בר ופחדנו.

כשהגעתי לארץ לא ידעתי עברית בכלל. האולפן היה גדוש, ובגלל זה חודש וחצי חיכינו שיהיה מקום. ארבעים אחוז מהעלייה שוכנו בחיפה.

התחלתי ללמוד בבית בעצת השכנה, כי באולפן אין זמן. במקביל לאולפן, רציתי לממש את התארים והמקצוע. הלכתי עם פנקס העבודה לסוכנות היהודית. בגלל שסיימתי מכון פדגוגי הם נתנו רק תואר ראשון. בעל הדירה כתב מכתב בשבילי ותוך שלושה ימים נתנו לי תואר שני.

נתתי מסמכים לטכניון כדי להתקבל לקורס מורים עולים חדשים למתמטיקה פיזיקה. כשעשיתי מבחן כניסה היו 240 איש. מתוכם התקבלו רק 32. סיימתי מבחנים וחיכיתי לתשובה. במקביל פתחו בנצרת עוד קבוצה שמצריכה מבחן בע״פ. היה קשה ללמוד עם העברית. כשעליתי לארץ בחיים לא חשבתי שאהיה מורה.

כשלא הייתה עבודה בנשר החלטתי לעבור דירה. למדתי בטכניון ונתנו לי שם תעודת הוראה. אחיינית של בעלת הדירה, מפתח תקווה, ילדה וחיפשה בייביסיטר לתינוקת. במקביל, עברנו לפתח תקווה בעקבות תלמיד שלי מאודסה. הוא עזר לנו. טיפלתי בתינוקת ותוך כדי עזרתי במטלות הבית. היא נתנה לי כתובת של משרד החינוך בתל אביב ונמצא שיש פרויקט של מורים עולים חדשים במתמטיקה. האחראי שם ראיין אותי ושאל העדפות לגילאים. בחרתי בחטיבת ביניים בבית ספר בן צבי. מינואר שנת 93 עבדתי כמורה מחליפה ולאחר מכן נשארתי עד סוף השנה. בגלל הוותק של 20 שנה באודסה וכל התארים, המשכורת הייתה גבוהה.

בספטמבר שנת 93 קניתי בית בשדרות. היה פרסום שפרץ בוני הנגב מוכרים בתים אז באתי לבדוק. אני הראשונה שהתגוררתי ברחוב הרצוג. חודשיים לא היה חשמל, חברו זמני. הבן חזר לאודסה ונשארתי עם אמא. כשנכנסתי, מיד הרגשתי שזה הבית שלי. רציתי בית גדול כדי שכשהבנים יגיעו, יהיה להם מקום.

באפריל שנת 95 הגיע הבן הגדול עם אשתו והילד. באוגוסט חזר הבן הקטן עם אשתו.

שנה שלמה נסעתי לפתח תקווה כל בוקר, לעבודה וחזרתי. בשנת 94 סיימתי לעבוד בפתח תקווה וחיפשתי עבודה בסביבה. הלכתי למשרד החינוך, הייתי אצל סגן ראש העיר וחיפשתי עבודה. עברה שנה בלי עבודה, אז עשיתי קורס חשבונאות. תוך כדי קיבלתי דמי אבטלה. לא הייתה עבודה בכלל. כל בוקר הלכתי לעירייה, טענו שאני נודניקית.

הייתי המורה הראשונה בפרויקט "הילה" – היחידה לקידום נוער. משנת 1995 ועד 2019 עבדתי בפרויקט הזה תודות לאדוארד אמירגולף. רכז ילדים עולים בקידום נוער. עד הפנסיה.

כשעבדתי בפרויקט הילה, עבדתי גם כרכזת מועדון קרן אור ובמקביל עזרתי לילדים שהגיעו למועדון, במתמטיקה. בשנת 2000, בבוקר הייתי בהילה ואחר הצהריים במועדון, כרכזת ומורה. הגיע מפקח מאמי״ת באר שבע, ואמר שרוצה לפתוח בשדרות כיתה מדעית בבית ספר דתי. דרישה למורה עולה חדשה. הלכתי מבית לבית וחיפשתי ילדים בכיתה ז. אספתי 23 ילדים והיה אישור שילמדו יחד בנות ובנים. נתנו להם 8 שעות מתמטיקה ופיזיקה ושש שעות אנגלית. כל השאר שעה אחת. כל התלמידים קיבלו ציונים 95 לפחות.

כשהיו קסאמים בשנת 2007 לא יכולנו ללמוד, היינו נוסעים לבאר שבע כדי ללמוד שם. בשנת 2008 יצאנו 50 ילדים משדרות לחיפה. ולאחר מכן לרמת הגולן. בשנת 2010 יצאנו להונגריה לעשרה ימים.

הזוית האישית

לינוי: למדתי מן החוויה הזו שאיש חינוך נשאר איש חינוך.