מאגר סיפורי מורשת

ילדותם וחייהם של סבי וסבתי

סבתי מלכה רויטזייד נולדה בשנת 1947 בבלצי שבמולדובה, וסבי ויקטור רויטזייד נולד בשנת 1946 בבלצי שבמולדובה. לאימא של סבתי קראו שנדל, והיא נולדה ברוסיה בשנת 1912. לאביה של סבתי קראו אברהם, והוא נולד ברוסיה בשנת 1906 .

לאמו של סבי קראו רוזה, והיא נולדה ברוסיה בשנת 1906. לאביו של סבי קראו חיים – על שמו קרוי אבא שלי, והוא נולד ברוסיה בשנת 1903. בבית סבי היו מספרים על השואה ועל המחנה בו היו.

בבית סבתי דיברו ביידיש עד שהגיעה לגיל 7 והלכה לבית ספר, ומאז דיברו רוסית. בבית סבי דיברו רוסית. הם היו חוגגים את כל חגי ישראל, והיו אוכלים גפילטע פיש בכל חג. סבי גדל על רקע היסטורי של השואה – הוריו היו ניצולי שואה ובניהם נהרגו בשואה (הוא נולד לאחר השואה). סבתי גדלה על רקע היסטורי של בריה"מ לשעבר.

אז ברוסיה נהגו לקרוא לבתי הספר לפי מספרים. סבתי למדה בבית ספר מספר 16 בבלצי, ולמדה בו ברוסית. סבי למד בבית ספר בבלצי (לא ידוע לנו את המספר כיוון שהוא נפטר). לסבתי לא היו הרבה חברים כיוון שרוב הילדים לא היו יהודים. לסבי היו הרבה חברים מבית הספר ומהשכונה, לשניים מהם קראו רומן ואלכס. באותו זמן סבתי נהגה לשחק בחבל, מחבואים, קלאס, ועוד. סבי היה רוקד עם חבריו במועדוני ריקודים שהיו בחוץ. סבתי לא יצאה לטיולים, אך סבי כן.

סבי וסבתי הכירו בחתונה אליה הוזמנו והתחתנו בבלצי בשנת 1972. סבתי מספרת כי בזמן החתונה ירד מבול. המתנות שהם קיבלו אז היו כסף. לאחר מכן סבתי עבדה בחנות לכלי בית ברוסיה, וסבי עבד במפעל לייצור חלקים לכל מיני מכונות ברוסיה.

סבתי בילדותה עם משפחתה

סיפור העלייה

סבתי מלכה רויטזייד עלתה לארץ בשנת 1976 בגיל 29 ממולדובה. היא עלתה לארץ עם סבי ויקטור ז"ל, עם בתה הבכורה טניה, שהייתה בת 3 ועם ההורים שלה וההורים של סבא שלי. הם עלו לישראל כי הם היו יהודים שרצו לעלות לארצם והתגעגעו/חיכו להיות בה.

סבתא מספרת כי לא נתנו להם אישור לעלות ארצה והם ניסו לעלות בסתר, אך אחד האנשים הלשין עליהם והם לא יכלו לעלות. הם נחלו אכזבה רבה שכן ציפו שהמשימה תצלח. בנוסף, הדבר הקשה עליהם מאוד כי ההורים של סבי מכרו את הבית ולא היה להם איפה לגור. לכן הם עברו לגור אצל סבא וסבתא שלי. במשך כשנתיים סבתי נסעה למוסקבה כדי לקבל אישור עלייה ולבסוף הגיע הקץ המיוחל -הם קיבלו את האישור. הרגע המרגש מכל הגיע. סבתי והמשפחה הרגישו הקלה רבה. אך היה גם עצוב מאוד כי אבא של סבא שלי נפטר באותה עת והוא לא זכה לעלות לארץ ישראל. זה העציב מאוד את המשפחה כי הייתה להם ציפייה שכולם יעלו ביחד ויזכו לרגע המיוחל. הם נסעו ברכבת ממולדובה לווינה וישנו שם כמה ימים עד שהגיעה הטיסה. בטיסה הם רק חיכו לנחות ולראות את ארץ ישראל – הבית האמיתי והחדש שלהם.

בארץ לא היה להם קל. לא היה להם מקום מגורים, לכן הם גרו אצל ההורים של סבתא שלי באופקים. כשהם סוף סוף קיבלו בית בבאר שבע, סבתי סירבה לעבור אליו כי שמעה שהאזור לא טוב והיא דרשה בית ברחוב איכותי. סבתי יצאה בכוחות עצמה לחפש את הרחוב שבו היא רוצה לגור והחלה לחקור חברים ובני משפחה ולשמוע מה המלצותיהם. היא התעקשה לקבל בית ברחוב מבוקש. סבתי הייתה נוסעת יום יום לסוכנות בבאר שבע כדי לקדם את העניין, היא לא הרפתה ודבקה במטרה שלה. לאחר כשנה שבה גרו אצל ההורים שלה הם קיבלו את הבית, העקשנות שלה השתלמה. אחותה עברה לגור איתם כי גם היא חיכתה לבית, ובזמן הזה היא ילדה את אבא שלי, חיים. אחותה שמרה עליו בזמן שסבתא שלי יצאה לעבוד בעבודה הראשונה שלה בארץ. היא עבדה בשקם כקופאית. כשהיא התחילה לעבוד היא לא ידעה עברית, אבל היא ידעה לחשב מהר, לכן הצליחה בעבודה.

סבתי למדה מעט מאוד באולפן, היא למדה שם את אותיות הא'-ב' ואת רוב השפה למדה מתוך תוכניות טלוויזיה. סבתי הצליחה מאוד למרות הדרך הקשה כי תמיד הייתה לה אמונה בדרך שלה. לאחר העבודה בשקם היא עבדה בשיווק ומכירות, סבי עבד בצבא והיו להם חיים טובים מבחינה כלכלית.

הזוית האישית

הנכד אורי: נהניתי מהתהליך של כתיבת הסיפור ושמחתי לשמוע סיפורים מיוחדים ומעניינים שלא הכרתי על המשפחה מצד אבי. לאחר שמיעת הסיפורים חשתי גם שהידע הזה מקשר אותי יותר למשפחה של סבא וסבתא שלי. בנוסף לזה, למדתי גם על הכוחות והעוצמות של סבתי. בעיקר וגיליתי דברים חשובים על דמותה שלא ידעתי והופתעתי מהם מאוד. זאת ועוד, גיליתי בני משפחה חדשים מצד אבי וזה היה מעניין לשמוע על קרובי משפחה נוספים שלא ידעתי עליהם.

סבתי ציפתה למפגש עם כל הסבים והסבתות במסגרת התכנית ונהנתה ממנה מאוד. כשסיפרה לי על ילדותה ועל סיפור העלייה שלה היא נזכרה בסיפורים מהעבר והרגישה כאילו היא "חזרה אחורה בזמן". היא התרגשה כשסיפרה לי את סיפוריה ונהנתה מהתכנית ומהתהליך.