מאגר סיפורי מורשת

שמי נורית, אני סבתא של מיקה. נולדתי בעיר רחובות. אחי ואני דור ראשון למשפחה שנולדה בארץ ישראל להורים שהגיעו כחלוצים מגרמניה לפני שפרצה מלחמת העולם השניה.

מאז ילדותי ולאורך חיי פיתחתי אהבה לטבע, למוסיקה, לספרות, לאמנות ולתרבות. גרתי בילדותי בעיר ראשון לציון שהיתה שונה לחלוטין מהעיר המודרנית היום (לא היו טלוויזיה, מחשבים וטלפונים חכמים). הדרכים היו דרכי עפר ובמקום שיש היום בתים רבי קומות היו שדות מלאים בפרחים בשלל צבעים. קרוב לביתי היתה גבעה שבאביב התמלאה בצבעונים אדומים. הצבעוני הוא הפרח המשמעותי והאהוב עלי עד היום. גבעת הצבעונים כבר אינה קיימת וכיום אני נוסעת בכל שנה לקראת האביב לחוף הבונים ולמעגן-מיכאל שם פורחים שלל צבעונים באביב.

בילדותי אהבתי מאוד לשחק. כשהייתי ילדה קטנה שיחקתי הרבה בבובות ובמשחקי "כאילו" דימיוניים. אהבתי מאוד לשחק עם חברות. כשגדלתי שיחקתי הרבה עם ילדי השכונה בכל מיני משחקי חצר ורחוב: דילגנו על חבל, שיחקנו קלאס, חמש אבנים, אספנו אוספים ושיחקנו בכדי להרוויח אחד מהשני כגון: גוגואים, פילמים של סרטים. לבית הספר הלכתי ברגל בערך כשעה בדרכי עפר עם חברות. היה לנו בבית הספר משק חי שטיפלנו בו.

מילדותי הייתי "תולעת ספרים", קראתי ספרים בכל במקום: בבית, בגינה במקומות מסתור ובבית הספר. הספרים שהיו אהובים עלי במיוחד היו ספריו של הסופר הגרמני אריך קסטנר: פצפונת ואנטון ואמיל והבלשים. הספרים נשמרו אצלי גם כשילדי גדלו וקראו בהם. בבגרותי למדתי ספרות עברית וחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים. התרבות והאמנות קרובים מאוד לליבי ואני מבקרת במוזאונים, רואה הצגות תיאטרון, שומעת קונצרטים וגם הולכת לסרטים. כיום אני מציירת ציורי נוף וטבע, מאוד אוהבת לצייר בעלי חיים. מרבה לטייל בארץ ובעולם בעיקר טיולי טבע. אני אוהבת לצייר מראות טבע ובעלי חיים שאני רואה ומצלמת.

זכרונות שלי מבתים שחייתי בהם בילדותי

ההורים שלי עלו לארץ לפני מלחמת העולם השניה מגרמניה. הם היו חלוצים שהגיעו באונייה ולא הכירו אחד את השנייה. כדי לקבל אישור הפלגה לארץ היו צריכים להיות זוג. אבא שלי ניגש לאימא שלי, שלא הכיר אותה קודם לכן, והציע לה להתחתן וכך הגיעו לארץ כזוג ולא נפרדו.

נולדתי בראשון-לציון, אחות לאלכס שהיה מבוגר ממני בתשע שנים. בהתחלה גרתי בשכונת נווה-ציון שבראשון-לציון. היו שם בתים קטנים ונמוכים ורחוקים אחד מהשני שסביבם מרחבים ושדות ירוקים. אני זוכרת שהיתה לי חברה שגרה בראש גבעה, אהבתי מאוד לפגוש אותה ולשחק, קראו לה אליס.

עברתי דירה בגיל 4 לשיכון ותיקים בראשון לציון. השכונה הכילה משפחות שבאו מכל קצוות העולם. היתה לנו חצר גדולה עם הרבה עצי פרי, ירקות, לול עופות, ברווזים, תרנגולי הודו ואווזים. עזרתי מאוד לטפל בהם. שיחקנו הרבה בחצר הבית ושם גם חגגתי בת מצווה (בקרוב מיקה תחגוג גם היא).

בית שביקרתי בו הרבה שהשאיר עלי רושם חזק בילדותי היה הבית של סבתא שלי רוזה, שגרה בתל אביב ליד נהר הירקון, בתוך סמינר הקיבוצים הישן. למדו שם תלמידות להיות מורות וגננות. המקלחת היתה משותפת לבית של סבתא שלי ולתלמידות הסמינר שגרו במעונות. יעל, בת דודה שלי ואני, היינו בערך בנות 11 כמו מיקה, נסענו לבקר את סבתא שלנו בחופשות בעיקר בחופשת הקיץ. הלכנו לחורשה ליד הירקון ועשינו קייטנה לילדים הקטנים של השכונה.

הזוית האישית

סבתא נורית: מיקה ואני גדלנו בזמנים ובתנאי חיים שונים, בכל זאת יש הרבה מן המשותף: הצורך הטבעי למשחקים, הקשר החברתי, התקשורת הבין-אישית חשובות לשתינו אז והיום. שתינו גדלנו במשפחות עם הורים ואחים, למדנו התחנכנו בבית ספר ובבית. קשה היום להבין איך חיינו ללא טלווזיה, ללא מחשבים וללא טלפונים חכמים. בכל זאת חיינו באושר דרך המשפחה, החברים, הטבע, המרחבים, הלמידה, המשחקים ובעיקר הערכים שספגנו. הרדיו סיפק לנו מוזיקה, חדשות ומידע, היו גם תוכניות רדיו מתאימות לילדים כמו: פינת הילד, שירים עבריים כבקשתך. ולסיום, זכיתי להיות סבתא של מיקה, הנכדה הכי צעירה שלי, להנות מחוכמתה ומהערכים שספגה. אני אוהבת אותך מיקה.