מאגר סיפורי מורשת

העיר אבדאן קרובה לים ולמפרץ הפרסי, יש בה נמל גדול בגלל קרבתה לים  היא נחשבת לאחת המרכזים הגדולים של הנפט בעולם. יש בה בתי זיקוק רבים ומוצרי הנפט מוצאים דרך הנמל. עבדאן היא העיר החמישית בגודלה באיראן. עיר מפותחת ויפה .עיקר עיסוקם של אנשי העיר הייתה בייצור מחצלות שטיחים ומלאכות אריגה שונות.

אני זוכרת שבקהילתנו נחשבנו למשפחה אמידה ועשירה. גרנו בבית ענק במיוחד. עם אחד עשר חדרים. בשכנות עם עוד יהודים בעלי מעמד גבוה. הייתה לנו חצר ענקית משותפת. שם אהבנו לשחק על הילדים שם גם נערכו אירועים  כגון: חתונות, בר מצוות, ועוד… כל הנשים ארגנו יחד את האירוע, כולם הכינו את התבשילים והמאפים לכבוד המאורע החגיגי. אנו הילדים עזרנו בעריכת השולחנות, ובסידור הכיסאות. הייתה זו חוויה בלתי נשכחת.

אבי עסק במכירת בדים. את הבדים קנה בעיר שלנו והיה נודד מכפר לכפר ומעיר לעיר בסוס ועגלה. בדרכו היה עליו לעבור בין כרמים ושדות ובדרכים שוממות שבהם כמעט ולא עברו אנשים.אבי נהג כך שנים רבות ,כאשר היה חש רעב בדרך, הוא היה קוטף בגרזנו פרי מאחד העצים ומשביע את רעבונו. באחת הפעמים שאבי ניסה לקטוף פרי מאחד העצים נשמט הגרזן מהעץ. והגרזן נפל על ידו, אבי נפצע קשה מהמכה ודם רב ניגר מזרועו.אבי צעק מכאבים, אך אף אחד לא שמע אותו כי אף אדם לא היה בקרבתו. לפתע הוא ראה, שיירה של סוחרים ערביים, הוא זעק לעברם בשארית כוחותיו בבקשת עזרה מהם. אך הם העדיפו להתעלם ממנו, אף אחד מהם לא ניגש לעזור לו. אט אט אבי איבד דם רב ולבסוף נפטר מפצעיו ומאיבוד דם.

פטירתו של אבי פערה בלבי חלל עצום ,הייתי אז נערה צעירה כבת ארבע עשרה, הייתי קשורה באופן מיוחד אל אבי. את האירוע המר הזה לא אשכח לעולם. לאחר פטירתו הפתאומית של אבי האהוב נשארנו מחוסרי כל .מאז האירוע אימי לא הייתה מסוגלת לשאת ולעכל את האובדן הקשה של אבי. היא כמעט לא תיפקדה בבית ומאז ששרה עניות רבה בביתנו, נאלצתי לשהות הרבה בבית ולעזור לאימי בעבודות הבית ובפרנסה . יצאתי לעבוד ולסייע לכלכל את המשפחה.

דודי אחיה של אימי ע"ה, העסיק אותי במפעל הנעליים שלו בתפקיד תופרת נעליים. כשהייתי חוזרת לביתי, היה עליי למלא מטלות רבות שאימי הטילה עליי. כמובן שבעקבות כך, הפסקתי לבקר בבית הספר . גם אחיותיי נותרו בבית ואנו ניהלנו את כל ענניי הבית. כשלא הספקתי לסיים את המטלות שאימי הטילה עליי, נענשתי ,היא הוציאה אותי מחוץ לבית בקור העז וברעב נורא. לא אחת רעבתי ללחם וניסיתי לנקוש בדלת,אבל, אף אחד מבני הבית לא פתח לי את הדלת.

כשהגיעה אלינו הידיעה שקמה  מדינה בישראל, החלטנו לעזוב את איראן. ההחלטה לא הגיעה  על רקע של אנטישמיות באיראן, יחסינו עם שכנינו המוסלמים היה טוב. אלא מאהבה והכיסופים שלנו לארץ ישראל. להגיע אליה ולגור בה.

עלינו בשנת 1950 וכשהגענו גילינו שכל רכושנו נגנב. נשארנו בעירום ובחוסר כל. רק עם הבגדים שעלינו ומעט מטלטלים שהחזקנו בידינו. ההרגשה הייתה קשה. הסוכנות היהודית הפנתה אותנו  למחנה עולים סמוך לאשקלון .שם שיכנו אותנו באוהל ללא תנאים מינימליים של חשמל ומים.  ברז המים היחיד היה מחוץ לבית והוא שימש את כל משפחת העולים. בקיץ שרר חום נורא באוהל ובחורף קור עז. כפי שסיפרתי גם בגדים לא היו איתנו בשל  הרכוש שנגנב מאיתנו.

האוכל היה בצמצום רב. רכישת המזון למשפחה הייתה מוגבלת ומוקצבת לפי מספר הנפשות במשפחה כל משפחה שובצה לחנות מכולת קבועה שבה קיבלה המשפחה את מוצרי המזון הבסיסים עבורה, כמו לחם, ביצים וחלב. וזאת על פי הקצבה קבועה תמורת "תלושים" שהמשפחה קיבלה מהממשלה לצורך מחייתם. לא ניתן היה לרכוש מעבר להקצבה שום מוצר נוסף, הייתה זאת "תקופת הצנע" במדינת ישראל.

ההתאקלמות והתיישבות בארץ היו מלווים בקשיים רבים. אך ב"ה היום יש לי משפחה אוהבת עם ילדים ונכדים נהדרים ומקסימים.

תשע"ה