מאגר סיפורי מורשת

שמי דליה גבריאל (לבית פרץ), פירוש השם "דליה" הוא פרח. שם הלידה המקורי היה "קלרה", שפירושו "אור". הסיבה לשינוי השם היה הרצון להרגיש ולהיות ישראלי. המורה ביקש מכל העולים בעלי השם לא ישראלי לשנות את השם, ובחרתי בדליה.

אני ומשפחתי עלינו לארץ בשנת 1951 מעיראק. נולדתי בת שלישית למשפחה בעלת חמש בנות, להורי שאול וכתון פרץ.

אבא שלי בעיראק היה עמיל מכס (איש מקצוע המוסמך לייצג בעלי עסקים מול רשויות המכס והוא בעל ניסיון בכל התהליכים הקשורים בסחר בינלאומי.) ואימא הייתה עקרת בית – גידלה את הבנות ודאגה לכל מה שקשור למלאכות בבית, בעבר לא היה נהוג שנשים היו עובדות, ביחוד בארצות ערב.

ההורים של סבתא דליה תמונה מעיראק

גרנו בבית רחב מידות בשכונה שרוב תושביה היו יהודים בבגדאד, בירת עיראק, שרוב תושביה היו מוסלמים, ומקצתם נוצרים ויהודים. המשפחה המורחבת גרה בקרבת מקום, ממול ביתנו התגוררה משפחה נוצרית, היחסים בין המשפחות היו חמים, והם התארחו אצלנו ואנחנו התארחנו אצלם. הקשר עם המוסלמים היה קשר טוב יחסית, אך לאחר שקמה מדינת ישראל, החלו ההתנכלויות של מוסלמים ביהודים, ועיראק הפכה למקום לא בטוח עבור יהודים, וזאת הסיבה העיקרית שהוריי החליטו לעלות לארץ ישראל. ההתנכלויות כללו מעצרים ללא סיבה ואלימות.

כשהייתי בגיל עשר, כל משפחתי עלתה ארצה, כשאחותי הקטנה הייתה בת שנה, לארץ עלינו במטוס, וזכור לי שכשהיינו במטוס, לקח לו הרבה זמן להמריא וכל האנשים, שלהם הייתה טיסה ראשונה החלו להיכנס ללחץ.

כשהגענו לארץ ישראל, נשלחנו למעברת "עמישב" שליד פתח תקווה. כל משפחתי המורחבת עלתה לארץ, מלבד סבתי ודודתי שעלו כמה שנים לאחר מכן, הסיבה שסבתי ודודתי לא עלו עם כמעט כל קהילת עיראק לארץ ישראל נבעה מעובדה שדודי (אח של אימא שלי) היה כלוא בעיראק ונידון למוות בכלא, וסבתי לא רצתה להשאירו מאחור. לאחר כמה שנות מאסר עונשו בוטל הוא שוחרר מהכלא ועלה לארץ ישראל עם אמו ואחותו (סבתי ודודתי).

ההורים של סבתא דליה יחד עם הנכדים ואבא שלי ליאור מחובק על ידי סבא

החיים במעברה

במעברת עמישב, התנאי החיים היו ממש קשים, לא היו מדרכות או כבישים, ובחורף הכול היה בוץ מסביב. בשנה הראשונה במעברה, התגוררנו כל המשפחה (ההורים וחמשת הבנות) באוהל, בחורף היה מאד קר, ובקיץ חם, השירותים והמקלחות היו מחוץ לאוהל. היו לנו חוגים והרבה חברים וכל הילדים היו משחקים בחוץ, המשחקים עם החברים זכורים לי לטובה. לאחר שנה באוהל, עברנו לצריף, שבו היה גם מטבח.

זכורה לי העובדה שהיה ברז מרכזי, והתפקיד שלי היה להביא מים בדלי לצריף על מנת שנוכל לשתות ולבשל.

כדי לעזור בפרנסת המשפחה, בגיל 12 כמו יתר חברותיי, יצאתי לעבוד בחקלאות, קטיף כותנה, תותים ועגבניות.

ליד המעברה, הוקם בית ספר "עמישב" ובו למדו ילדי העולים מעיראק, איראן (פרס) ורומניה, בבית ספר תיכון בפתח תקווה. למדנו יחדיו, העולים החדשים עם ילידי ארץ ישראל ה"צברים", מהמעברה היינו שלושה ילדים, שאחת מהן הפכה ברבות הימים לפרופסורית במכון ויצמן, כלומר למרות שנתוני הפתיחה שלנו היו פחות טובים היו כאלה שהצליחו בעיקר כי רצינו להשתלב. את העולים קיבלו יפה מאד.

בגיל 16 עברתי ללמוד בבית ספר אקסטרני, כלומר לימודי ערב, כשבבוקר התחלתי לעבוד בחברת ביטוח כשליחה. לאחר שסיימתי את לימודיי, התקדמתי באותה חברת ביטוח עד לגיל הפרישה וטיפסתי בסולם התפקידים עד למזכירת מנכ"ל.

אחותי הבכורה הייתה בת 18 כשעלתה לארץ, וכיוון שידעה אנגלית וצרפתית מלימודיה בעיראק, הצליחה לקבל עבודות מכובדות.

להורינו היה חשוב מאוד שהבנות שלהם ילמדו וירכשו מקצוע. להורינו העלייה לארץ הייתה טראומטית! הם הגיעו מעושר, מקצועות מכובדים, חיי חברה מפותחים, קהילתיות, לעוני רב, ללא בית מגורים נורמלי, ללא עבודה ויכולת לפרנס את המשפחה, אבל אנחנו הילדים פחות הרגשנו את זה כי אנחנו ניסינו להנות מהילדות, מהחברים, המשחקים בחוץ וכו'.

הנכדים – חלק מהילדים של האחיות של סבתא דליה

בגיל 30 הכרתי את סבא גבי, התחתנו, התגוררנו ברמת גן והבאנו לעולם שני ילדים: קרן האחות הבכורה וליאור הבן הצעיר ואבא של יואב. כיום יש לי חמישה נכדים שאני אוהבת וגאה בהם מאוד.

האחיות – סבתא דליה באמצע וארבעת האחיות שלה

קישור לסרטון: דליה גבריאלי סבתא של יואב במסר לתלמידים

הזוית האישית

יואב: היה לי ממש כיף ומעניין לשמוע סיפורים מהילדות של סבתא שלי. זאת הפעם הראשונה ששמעתי את הסיפורים על עיראק, העלייה לארץ והחיים במעברה בזכות העבודה הזאת. נהניתי מזמן עם סבתא, שאלתי אותה שאלות וזה היה מעניין מאוד. אני חושב שהייתה להם ילדות מאוד שונה מהילדות שלי וזה גרם לי לחשוב, איך זה הרגיש לחיות פעם? סבתא שלי יודעת להשתמש במחשב בזכות המקצוע שלה, היא תמיד לומדת ממני דברים שקשורים לטלפון ולטכנולוגיה.

סבתא דליה: כל כך נהניתי מהזמן יחד עם הנכד האהוב שלי, יואב, תמיד מצחיק אותי ומלמד אותי דברים חדשים טרנדים, כמו שהוא אומר. היה לי חשוב מאוד לספר לו את הסיפור שלי לילדים היום אין מושג איך זה לחיות בחוסר וחשוב שינסו להבין איך חיינו פעם, בלי טלפונים, מסכים ומסעדות, אבל ידענו להנות ממה שיש ולראות את הטוב. יואב התעניין מאוד באיך היה לעבור ממדינה למדינה, לעזוב בית בית ספר חברים וחלק מהמשפחה ולהגיע למקום כל כך שונה שלא ידענו מה צופן לנו העתיד, אבל ידענו שזה המקום היחיד שאנחנו רוצים להיות בו. מדינת ישראל היא הבית היחיד שלנו.

תודה על ההזדמנות לקירוב ושיתוף של הדור הצעיר בסיפורי העלייה לארץ וחבלי הלידה של מדינה חדשה עם הקשיים ועם החוויות הטובות.