מאגר סיפורי מורשת

שמי חיה כהן (אינינגר) נולדתי בתאריך 16.9.1954 במושב סתריה, להורים ניצולי שואה שהגיעו מרומניה. הם הגיעו לארץ בשנת 1947 לארץ וגורשו לקפריסין עד לקום המדינה בשנת 1948.

אני נקראת בשם זה על שמה של סבתא של אבא. הורי הגיעו למושב סתריה (בין רחובות לרמלה) עם קבוצה גדולה של ניצולים מרומניה ופולניה כאן הקימו את ביתם וכאן נולדו להם ארבע בנות.

גדלתי בבית קטן של שלושהחדרים. כל הבנות ישנו במיטה אחת…. קצת צפוף… בשנים הראשונות התקלחתי בברז מחוץ לבית. כעבור כמה שנים בנו חדר מקלחת קטן…. ושם התקלחתי, לא היה דוד… אז הרתחתי מים בקומקום ומזגתי לקנקן חצי כוס מים חמים, חצי קרים. לא פשוט כמו היום. גם תנור לחימום לא היה אז רעדתי קצת… זה חישל אותי.

במושב שחקתי עם אחיותיי וחברות בחבל, קלאס, מחניים, 5 אבנים  וכו'. הייתי ילדה סקרנית ואהבתי לקרוא. החלפתי ספרים בספריית ביה"ס והשאלתי ספרים מחברות שלי. לא היו לי הרבה בגדים. הייתה לי בת דודה בת יחידה להוריה וגדולה בכמה שנים וכל בגדיה הגיעו אלינו והשמחה הייתה רבה… מי תלבש את בגדיה.

אבא היה טפסן במקצועו וגם עבד במשק, ואימא הייתה עקרת בית. האוכל היה דל במהלך השבוע, בעיקר כריכים וירקות ורק בסופי שבוע אכלנו עופות ומרק.

בנערותי, היה לנו אולם כנסים במושב ובכל יום שישי התכנסנו כל החברה להקשיב למוזיקה מהפטפון, לרקוד ולפטפט עם חברים. בית הספר היסודי היה במושב, למדתי בכתה קטנה כי לא היו הרבה ילדים בשכבה. בתיכון נסעתי ללמוד ברחובות בביה"ס דה שליט. האוטובוס הגיע אחת לחצי שעה ואם היה מלא בנוסעים…. לא עצר. מה עשית? רצתי הביתה, לקחתי את האופניים שלי ודרך שבילים ופרדסים רכבתי לבית הספר. הגעתי מזיעה ועייפה אבל רק … לא איחרתי לשיעור.

אני הבת השלישית במספר בבית, עזרתי  בעבודות המשק, בגידול פרות ותרנגולות וכשהייתי בת שמונה בכיתה ג', אבא החליט לשתול פרדס של עצי תפוז. עזרתי לאבא לחפור בורות עמוקים ולשתול 230 עצי תפוז. העבודה נמשכה כמה ימים כשאני עוזרת לאבא שעובד קשה בחפירת הגומות, ואני מכניסה את שתיל העץ לתוך הבור עוזרת להדק את האדמה ומיד אחר כך משקה בצינור גומי (דופיה) את העצים. כל שבוע הייתי משקה את העצים ומעבירה את הצינור מעל השתילים הרכים כדי להגיע לשורה הבאה. עבודת ההשקיה הייתה נעימה בחיק הטבע, כשהציפורים מצייצות, השמש מחממת מעלי ואני משקה ונרטבת.

העצים גדלו וקשה היה לי להשתמש בדופיה, חיברתי שורה של צינורות אלומיניום זה לזה וכך השקתי את העצים. כעבור כמה שנים העצים  הוסיפו לגדול והחלו להניב פירות, נהניתי מאד לאכול את  פרי התפוזים ששתלתי. השנים חלפו וכשהעצים הניבו הרבה פירות, קטפנו את התפוזים במזמרה, הכנסנו לתרמילים וכשהתרמיל היה מלא, רוקנו את הפירות למכלים גדולים. הגיעה משאית גדולה ומכרנו את התפוזים לשוק המקומי או לחו"ל.

הזמן עבר, אני גדלתי וגם העצים התפתחו וטעם הפירות נשאר בפי. המשכתי להשקות את העצים וכבר אני בת 18, סיימתי את לימודי התיכון בבי"ס דה שליט ברחובות ומיד הלכתי ללמוד להיות מורה בסמינר לוינסקי בת"א. עבדתי כמחנכת לכתות א'-ד' במשך 32 שנים, במהלך שנים אלו, התחתנתי עם אפי ונולדו לנו שלושה ילדים: עמית (אבא של ליאם נכדתי שמראיינת אותי ) רעות ורותם.

במהלך השנים נולדו לנו חמישה נכדים: יולי, ליאם, גל, דורון וג'וי אנו שמחים מאד לבלות עם הנכדים הגדולים  והקטנים. לילדי וגם לנכדי נהגתי לסחוט בכל יום תפוזים ולהגיש להם כוס מיץ לשתייה ואמרתי: "הטעם שלהם כמעט כמו התפוזים ששתלתי"…

כעבור  30 שנה הורי נפטרו ואנו ארבעת הבנות מכרנו בעצב את הבית והמשק שגודלו 10 דונם. ביום שנפרדתי מצער מהבית, ליטפתי את הקירות, הלכתי לפרדס ששתלתי, נגעתי בעלים, קטפתי תפוז אכלתי ואמרתי בליבי :"זה התפוז האחרון מהפרדס ששתלתי ואיך יתכן שמישהו אחר ייהנה מהפירות שלי?"

לפני כמה שנים, באתי לבקר את חברתי שגרה בשכנות לבית בו נולדתי והלכתי לבקר את הבית. רק המעטפת נשארה …. בפנים הדיירים עשו שינויים רבים. הלכתי לפרדס, רק חלק קטן נשאר… ליטפתי את העלים ושאלתי "האם אתם זוכרים אותי??????????"

כיום אני גרה במכבים כבר למעלה מ – 36 שנה עם משפחתי ובגינתנו שתלנו הרבה עצי פרי וביניהם התפוזים. בכל פעם כשאני אוכלת תפוז מהעץ שלי, אני נזכרת בגעגועים בעצי התפוזים ששתלתי כילדה.

הזוית האישית

ליאם הנכדה: למדתי על חייה של סבתא חיה במושב. הסיפורים על חייה עניינו אותי כי הם שונים מהחיים שלי היום. זה היה זמן רק שלנו כשישבנו יחד ושאלתי את סבתא על החיים שלה כילדה. אני נהנית להיות במכבים אצל סבתא וסבא ולאכול מפירות פרי ההדר שלהם. זו סגירת מעגל בשבילה, התפוזים בילדותה וגם היום.

סבתא חיה: נהניתי מזמן איכות עם נכדתי ליאם. לבלות איתה במפגשים בבית הספר בתוכנית "הקשר הרב דורי "וגם בביקורים בבית ולענות על שאלותיה. שמחתי לשתף אותה בסיפורים על עברי במושב, להעלות זיכרונות מבית ילדותי ולראות את עיניה הבורקות כשהיא שאלה אותי שאלות. היה מהנה לעשות פרויקט יחדיו.