מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה, נולדתי בבוטושאן (Botoşani) שברומניה ועליתי לארץ ב- 20 בינואר 1964. הייתי אז בגיל 13 ומהאונייה שעגנה בנמל חיפה עברנו ישר לטירת כרמל, ממהרים להיקלט בארץ שעליה חלמנו.  בין השנים 1967 ל-1979 למדתי בבית הספר לאחיות בבית החולים נהריה, ובו גם התחלתי לעבוד כשסיימתי את לימודיי כאחות מוסמכת. כאחות צעירה התחלתי לעבוד במחלקה האורטופדית בבית החולים, מחלקה שמטפלת בפציעות ומחלות של מערכת השלד, העצמות והשרירים בגוף האדם.

מלחמה בהפתעה

הסיפור שאני רוצה לספר מתחיל בשנת 1973, או יותר נכון בימיה הראשונים של מלחמת יום כיפור – מלחמה שהפתיעה את כולנו. בית החולים נכנס מיד ל"נוהל קרב" – מצב שבו מפנים את כל החולים האזרחיים, מבטלים ניתוחים לא חשובים ומתכוננים לקבל את כל הפצועים משדה-הקרב. אני הייתי אז בהריון ראשון וגוייסתי, יחד עם כל האחיות, לטפל בזרם הפצועים שלא פסק לרגע. מסוק אחרי מסוק נחת במנחת של בית החולים ואני רצה עם האלונוקות. עם הפצועים הזועקים.

זו היתה מלחמה קשה, בחורף קשה וקר, ואל המחלקה האורתופדית זרמו מאות פצועים קשים משדה הקרב, בעיקר חיילים מהחזית הסורית. זו אחת המחלקות הקשות ביותר בבית החולים, בעיקר בעתות מלחמה. בין הפצועים הרבים הגיע גם חייל מילואים צעיר מגדודי התותחנים. אינני זוכרת את שמו הפרטי, רק את שם משפחתו. פורטנוי. הוא הגיע עם פציעה קשה מאד, שבר פתוח בירך אחרי שזחל כחמישה ק"מ, על כפות ידיו, כל הדרך מהגבול הסורי, עד שהצליח להגיע בכוחותיו האחרונים, אל שטחי ישראל. משם הובהל במסוק הישר לבית החולים בנהריה.

לפני שהוכנס בדחיפות לחדר הניתוח, קרא לי וביקש ממני להתקשר לאשתו. "עשי לי טובה אחות, ואל תגידי לה שנפצעתי. היא בהריון מתקדם, ממש כמוך, אבל לצערנו עברה כמה הפלות. אם היא תשמע שנפצעתי, אני מפחד שזה יקרה לה שוב ושנאבד את התינוק". תתקשרי אליה ותגידי לה שאת חיילת, ושפגשת אותי בחזית הצפונית ושבקשתי למסור לה שהכל בסדר ושלא תדאג. אסור שתילחץ".

התקשרתי בחשש לאשתו. "שלום גברתי, שמי שרה, ואני חיילת ופגשתי את בעלך ברמת הגולן. הוא בסדר גמור וביקש למסור לך שהוא בריא ושלם ושלא תדאגי". מציידו השני של הקו שמעתי אנחת רווחה. "תגידי חיילת, את זוכרת אם הוא לבש מעיל? שלא יהיה לו קר, לבעלי".

אמרתי לה שאכן לבש מעיל ושלא תדאג. פתאום פרצתי בבכי. מיהרתי לנתק את הטלפון. אם היא רק הייתה יודעת מה מצבו האמתי. קור או חום הם הדבר האחרון שמטריד כרגע את בעלה שנלחם על חיו בחדר הניתוח.

פרוטנוי עבר את הניתוח בשלום. המשכתי לטפל בו ובשאר הפצועים, ממש עד לידת בני הבכור ב-27 לנובמבר 1973. כשהייתי מאושפזת במחלקת יולדות, הוא שלח לי מתנה – שמיכת צמר כחולה לבני הקטן.  כמה שבועות אחרי כשהשתחררתי מבית החולים, הלכתי לבקר אותו, אבל לצערי הוא כבר עזב את בית החולים לשיקום מורכב. הקשר לצערי נותק.

למה בחרתי להיות אחות

מאז עברנו לצערי עוד לא מעט מבצעים ומלחמות, ובית החולים בנהריה תמיד עמד בחזית, ואני המשכתי לטפל בכל מי שהיה צריך, חיילים ואזרחים כאחד. אני רואה במקצוע הזה שליחות. בחרתי להיות אחות, כי הנתינה נתנה לי המון סיפוק והגשמה. כך הצלחתי להגשים את החלומות שלי.

לאורך השנים התקדמתי להיות אחות אחראית על המחלקה האורתופדית, המחלקה נוירולוגית והמחלקה האונקולוגית, אחראית על מצבי חירום בבית החולים, ואחות כללית שאחראית על כל צוות הסיעוד, בכל מחלקות בית החולים.  45 שנים עבדתי כאחות, בבית החולים בנהריה עד שיצאתי לפנסיה. לעד אזכור את אותם רגעים – רגעים של טיפול בפצועים, רגעים של חמלה, אושר והצלה לצד רגעים של עצב ושכול נורא.

במקביל לטיפול בחולים, אהבתי מאד גם לכתוב, בעיקר שירים. אני מצרפת לכאן שיר שכתבתי באחת המלחמות.

הזווית האישית

יהב: מאד התרגשתי לשמוע את הסיפור של סבתא שרה, ואני שמח לראות שהיא נהנתה מאד מהעבודה שלה כל השנים. אני מאחל לסבתא עוד שנים ארוכות של נחת.