מאגר סיפורי מורשת

ילדות

שמי אילנה שרביט, נולדתי בקהיר שבמצרים. הייתה לי ילדות פשוטה. הייתי ילדה טובה, אימא שלי תפרה לי בגדים עם מלמלות. יש לי אחות אחת אשר גדולה ממני בשלוש שנים, כיום היא גרה בקנדה ויש לה ארבעה ילדים. אני זוכרת מילדותי ששיחקנו מחבואים בחושך וחוט תיל מברזל פגע לי בפנים ועשה לי צלקת.

עלייה

הייתי בת ארבע וחצי כשעליתי לישראל. עלינו לישראל בגלל שגירשו אותנו ממצרים. אחרי מלחמת סיני, בשנת 1956, הפכנו לפליטים, כמו כל היהודים במצרים.

לפני העלייה ההורים שלי קנו לנו צמיד זהב, כי זה הדבר היחיד שהתאפשר לקחת והיה שווה כסף. עלינו לארץ באונייה דרך נפולי, דרך איטליה, ואחותי אמרה ששמה של האונייה היה נפרטיטי – כנראה האונייה הראשונה שהפליגה ממצרים לאיטליה.

אשדוד

בתקופה הראשונה גרנו בפחונים, בלי ציוד. הייתה לנו מיטה מברזל עם מזרון קשה ולא נוח בכלל. ממש באמצע החולות של אשדוד שהייתה כולה חול וחול.

אני שמחה על העלייה לארץ ישראל, אני לא מכירה משהו אחר.

בשנים הראשונות לעלייתנו לארץ אבא שלי עבד בבניין ואחר כך כמנהל חשבונות במפעלי רוגוזין באשדוד. אימא שלי לא עבדה בשנים אלו. רק כשבגרנו ונישאנו התחילה אמי לעבוד כמטפלת תינוקות.

בתי הספר

אני זוכרת שהייתה לנו תלבושת אחידה איתה היינו צריכים להגיע – חולצה משובצת טורקיז ולבן עם צווארון שמסביבו היה טורקיז.למדתי בבית הספר היסודי גאולים שנמצא באשדוד. למדתי עברית וכתיבה ביסודי ובתחילת כיתה ה'-ו' התחלנו ללמוד אנגלית.בעבר היינו אוכלים באולם בו דודות היו מכינות לנו ארוחת צהריים, הן היו מבשלות מרקים ודג מטוגן.

בעבר היה הרבה יותר כבוד כלפי המורים. למדתי הכל בתיכון: כימיה, היסטוריה, תנ"ך, אומנות, כתבנות וקצרנות. בכיתה ח' היה סקר כמו מיצב כזה שקבע מי הולך לבית ריאלי ומי הולך לבית ספר מקצועי. אני למדתי בכיתה מקצועית – הנהלת חשבונות, אומנות ומזכירות.

לא היו לנו חוגים כמו שלכם יש, היינו ברחובות וישבנו על ספסלים. היינו משחקים בעבר חמש אבנים, חמור חדש, מחניים, תוקע, קלאס, חבל, גומי, שלוש מקלות וסקטים. בילינו הרבה בים. אצלנו בכיתות היו לוחות גיר שונה מעכשיו. ישראל מאוד שונה מפעם, למדנו בכיתות בלי לוח. היינו מעט בכיתה ומאוד השקיעו בנו.

סיפורו של חפץ

יש לי תכשיטים שקיבלתי מאמי שנפטרה. כל הזיכרונות שלי מאמי עברו בירושה. אמי נפטרה לפני שנתיים. קיבלתי טבעת שהייתה שייכת לאבי, הוא התחתן וקיבל אותה מחמו. יש לי את טבעות הנישואים של הוריי, אני שומרת עליהן ביחד עם אחותי.

כשעזבנו (ברחנו בעצם) את מצרים בתקופת המלחמה לא היה לנו כסף, לא יכלנו לקחת כלום חוץ ממעט כסף אז קנו לכל אחד צמיד זהב ועם זה יצאנו.

גבי, בעלי

הכרתי את בעלי בגיל שבע עשרה, הוא כבר עבד בחברת החשמל. הוא בעיני כמובן, הכי חתיך בעולם. הכרתי את בעלי במסיבת ריקודים, הוא מבוגר ממני בארבע שנים. גבי היה הבחור הטוב של החבורה ושלחו אותו לחלץ אותי מבחור שהתחיל איתי במסיבה, הוא אמר לי שהבחור שובב והוא מתחיל עם כולם.

צבא

התגייסתי ובגלל שגבי הכיר את הצבא (מפקד טנק) ולא רצה שיזרקו אותי לאי שם, התנדבתי ליחידת המורות, הייתי מורה חיילת.

מורה חיילת

עשיתי קורס של חודש בחיפה ואחר כך שירתי (לא באמת שירות בבסיס) בהדסה נעורים – זה בית ספר בתנאי פנימייה לעולים צעירים ליד נתניה. עזרתי בשיעורי בית ופעילויות חברתיות. אחרי כמה חודשים הועברתי לבית חולים ברזילי באשקלון, למחלקת ילדים, שם הובלתי פעילות חברתית לילדים וגם עזרתי בשיעורי בית.

חתונה

הייתי מאוד צעירה, עזבתי את הצבא חודש לפני השחרור, לא היה לנו הרבה כסף החלטנו שנתחתן בבית כנסת. אמנם גבי בעלי עבד כבר אבל היינו מאוד מעשיים.

רצינו לחסוך בהוצאות החתונה כדי שיהיה לנו משהו לבית – תנור, מקרר, מכונת כביסה, דברים בסיסיים להתחלה.  לכן התחתנו בבית הכנסת שאבא שלו היה מתפלל. בעלה של אחותי היה הצלם בחתונה.

 קולאז' תמונות שלנו

אני חושבת שזאת הייתה חתונה צנועה ומהממת. היה עדיף להשתמש בכסף מהעבודה של בעלי כדי לקנות נעליים יפות ולהנות מהמעט שיש לנו.

כמו הרבה זוגות צעירים התקדמנו לאט לאט, בשנה הראשונה קנינו דירת סלון וחדר וכך התקדמנו. צעד צעד עד למעבר לגן יבנה. עברתי לגן יבנה בפברואר 2008. הגעתי לפני 16 שנים, בערך לגן יבנה, אחרי שהבת שלי עברה לגן יבנה ואחר כך גם בני עבר.

גבי ואני נשואים חמישים שנה, מאד מאושרים. יש לנו שלושה ילדים, נורית היא הבכורה, אחר כך יש את יובל וירון. לבתי נורית יש שלושה בנים, ליובל יש שלוש בנות ולירון יש שתי בנות. הנכדים שלי באים כל יום ראשון לאכול שניצלים וקניידלך.

משפחתי כיום

לפני עשרים שנה ביקרתי במצרים יחד עם הוריי ובעלי וראיתי את הפירמידות, הוריי התרגשו מאוד. כשביקרתי עם ההורים שלי במצרים, עברנו בהמון מקומות מילדותי ובאחד מהם קניתי תליון עם השם שלי רשום בכתב חרטומים. איפה שנולדתי, במרכז קהיר. הכל מאד עלוב ומלוכלך. כל הבתים הפכו למוסכים.

אני מראה לתלמידות את ההגדה של פסח

במצרים משפחתי לא חגגה את חג הפסח, הוריי גדלו במצרים לא בין יהודים אלא עם ״מצרים סנובים״ ולא חיו בין יהודים עם מסורת. אין לי זיכרון מאוד מסויים בפסח, זוכרת שלא היו מחביאים את האפיקומן עם הילדים והנכדים. המאכלים היו לפי המסורת הרוסית כמו סלט ביצים עם טונה. היו מצות אבל לא כמו היום.

כאשר עלינו ארצה הוריי קיבלו את ההגדה כמתנה או שהם קנו אותה היום אני נפגשת עם כל המשפחה לעשות ליל סדר. אנו עורכים אותו בצורה יותר משמעותית על פי המסורת של בעלי המרוקאי. אני זוכרת מנהג מיוחד שהעבירו את צלחת ליל הסדר מעל ראשי כל הסועדים עם צעיף. אבי היה שובר את הביצה קשה על הראש כמנהג. בעבר לא היו חוגגים את החג השני של פסח.

אני הכי אוהבת לאכול בפסח ממרח כבד ואילו בעלי מאוד אוהב גפילטע פיש וחברה שלי הדסה תמיד מכינה לנו

כשהייתי מדריכה בצופים הקמנו את השבט דותן – שבט צופי אשדוד

שמי הקודם לפני אילנה הוא אליַין, בהגעה ארצה קראו לי אילנה אבל בתעודת זהות היה כתוב אליַין. כל מי שמכיר אותי מילדותי קורא לי אליַין, רק אחרי לשכת גיוס שינו לי את השם לאילנה בגלל שכל כך הרבה קראו לי כך שיניתי גם בתעודת זהות לאילנה.

הזוית האישית

אילנה: אני תלמידת כיתת ותיקים בתיכון "נעמי שמר" בגן יבנה. במסגרת תכנית הקשר הרב דורי "מזקנים אתבונן" נפגשנו עם תלמידי כיתה ט'. זכיתי לפגוש נערה צעירה ומאד נחמדה מאיה שריקי שהיתה ממש צמאה לשמוע אותי וציפתה למפגשים שהתקיימו אחת לשבועיים. גם אותי ריגשו מאד המפגשים. החוויה היתה לי כייפית. התהליך היה חשוב, לספר ולהעביר את סיפור חיי לאזניים צעירות וקשובות, ההיסטוריה שלי ושל משפחתי, הילדות, העלייה ארצה, תקופת היותי בצבא, נישואי עד היום.

מאיה: אני שמחה ומאד גאה שלקחתי חלק בפרוייקט הקשר הרב דורי. התכנית חשובה, חיובית ומקווה שעוד רבים כמוני יזכו להיות חלק ממנה.