מאגר סיפורי מורשת

שמי פנינה מיכאלי נולדתי בשנת 1952 בעיר רומן שברומניה.

לאבא שלי קראו לו לזר דוד, הוא היה רואה חשבון ועבד בחברה גדולה ברומן. אמא שלי הייתה עקרת בית, ויש לי אח שגדול ממני בשלוש שנים.

בשנת 1965 הרשו לנו לעזוב את רומניה ולעלות לארץ ישראל, כמעט כל הרכוש שלנו נשאר ברומניה. את הבית היינו צריכים לשפץ ולמסור לממשלה הרומנית. כל חפץ שגילו מעל שמונים שנה נחשב ליצירת אומנות, והממשלה הרומנית ראתה בזה רכוש העם, ולא הרשתה להוציא אותו מהמדינה.

כל  מבוגר יכול היה לקחת מזוודה במשקל של 60 ק"ג וילד ציוד במשקל 40 ק"ג, שכלל בגדים, נעליים, כלי מיטה, כלי אוכל פשוטים, תמונות, ספרים, תקליטים ומשחקים כגון: דומינו ושש-בש.

אחי ואני היינו עצובים והיה לנו קשה להיפרד מהחברים, הבית היפה שלנו והגינה מלאת עצי פרי, המשחקים, האופניים והנדנדה שהייתה מרכז ולב המפגשים שלנו עם החברים. בנוסף חששנו מהנסיעה למקום וסביבה שלא הכרנו. בבית הספר ברומניה המורים סיפרו לנו שישראל זה מדבר, ומדברים שם שפה אחרת וקשה, שלא דומה לשום שפה, ושיש שם מלחמה וטרור כל הזמן.

בין דברי האומנות שהיה לנו בבית, היה גם פסל מיוחד. הפסל היה שייך למשפחה של אבי. למיטב זכרונו הפסל עבר במשפחה במשך שנים , הוא לא ידע מתי בדיוק נקנה, אבל ידע שהוא לא נעשה ע"י אומן רומני, ונקנה בחו"ל לפני שנים רבות. כשהוא התחתן עם אמי הוא הביא את הפסל לבית שלנו, וכך הפסל היה חלק מחיי תמיד.

הנוהג היה  הסקוריטטה באים בדרך כלל באמצע הלילה, ומודיעים למשפחה שתוך חודש , צרכים לעזוב את רומניה, ובאותה עת עורכים רישום של כל החפצים שיש בבית, ומה צרכים למסור לממשלה. למזלנו לאבא שלי היה חבר בסקוריטטה שהודיע לנו מראש שהם צרכים להגיע.

זה היה בסוף מרץ-עדיין היה שלג בחוץ, סבתא שלי החביאה את הפסל, בשלג העמוק בגינה הרחוקה של הבית. כל מה שקרה אח"כ עם הפסל זה הרבה שמועות וסיפורים, אבל מה שבוודאות אני יודעת שבדרך לא דרך הפסל הגיע לבוקרשט (בירת רומניה) לקרוב משפחה, שהיה חייט ותפר בעיקר בגדים לאנשים בדרג גבוה בממשלה, בצבא ובכנסייה. הוא היה בעל קשרים עם הרבה אנשים חשובים, ועבורנו זה היה בטוח להביא את הפסל אליו. לאחר עלייתנו לארץ ישראל לא דיברנו יותר על מה שהיה ברומניה,  ההורים שלי רצו רק לשכוח מרומניה ומהרומנים, שעשו להם הרבה דברים לא טובים.  גם הפסל לא הוזכר בשיחות, אני חושבת שגם הם לא ידעו מה קרה איתו ואיפה הוא. היינו בטוחים שאף פעם לא נראה אותו שוב והפסל היפה נשכח.

היינו בארץ יותר מעשרים שנה, כבר הייתי נשואה ואמא בעצמי, כששבת אחת נסענו לרחובות ,שם התגוררו הורי, והם סיפרו לנו שקיבלו טלפון מקרוב משפחה, כנראה לפי קודים שקבעו מראש הם הבינו שכומר, חבר של החייט יוצא לשליחות ביוון, והוא יוכל להוציא את הפסל מרומניה (שכנראה כל השנים החביאו אותו בכנסיות ומנזרים) ולשלוח אותו לישראל אבל זה יעלה 300$. 300$ לאותה תקופה נחשבו להרבה מאוד כסף, וגם הייתה בעיה לקנות דולרים ולשלוח לחו"ל.

אבא שלי שמח מאוד, אמא שלי הייתה בטוחה שזאת מזימה של הרומנים, ומשהו בדרך ישתבש. אחרי הרבה דיונים משפחתיים הכסף נשלח והפסל הגיע לארץ. כולנו בכינו, צחקנו ושמחנו בלי סוף.

הפסל היה שוב חשוב, אהוב וסימל גם את המסע המשפחתי האישי, ובכלל את תלאות היהודים בגולה. את הפסל הורי מיקמו במרכז הסלון,  כך שבמפגשים משפחתיים יכולנו לשבת הורים, ילדים ונכדים, ולהיזכר במה שהיה ולשמוח במה שיש.

הזווית האישית

הראל: למדתי מהסיפור של סבתא שלי, על חלק ממשפחתי שלא הכרתי, וזה היה מאתגר וחשוב לדעת .