מאגר סיפורי מורשת

שמי תמרה לוי ואני מספרת את הסיפור של סבתא שלי שגרה בווינה. לסבתי קראו מינה אינפלד, הם היו במשפחה שישה ילדים: שלושה בנים ושלוש בנות. אבי צבי אינפלד נשלח ללמד עברית במחוזות אירופה והקים בתי ספר יהודיים. לבן השני קראו מנשה, הוא נהרג מול עיניה של סבתי, היא ראתה איך יורים עליו והיא על אדן החלון. לבן השלישי קראו לייזק, אליעזר. הוא היה רופא ונסע לסיביר.

שסבתא עברה לווינה מפולין בתחילת המאה ה- 20 עם משפחתה. עם פרוץ השואה היא הייתה לבדה בווינה עם שלושת הבנות שלה, גוסטה, לוטי ופליציה שגרו אתה. גוסטה ופליציה עלו לישראל בשנת 1938 אחרי שהתחתנו ולוטי הצעירה קיבלה עבודה בלונדון כמטפלת וכך ניצלה מהשואה. סבתי נשארה לבדה בפולין.

מהאלבום המשפחתי

היא הייתה לבדה ורצתה לבקר את הבן שלה שגר בנוביסנס, עיר בפולין. לפני הביקור היא ארזה פמוטים והשאירה בבית, היא האמינה שתחזור לביתה אך בכל זאת היא נסעה לבן . היא פתה עוגה בה היא שמה את כל התכשיטים והיהלומים. היא שלחה את העוגה לבת שלה לוטי ללונדון עם פתק שרשום עליו "אל תשברי את השיניים כשאת אוכלת את העוגה". לוטי הבינה את המסר וגילתה את היהלומים ושמרה עליהם.

מאלבום התמונות

כאשר סבתי הייתה בפולניה, הגרמנים התחילו לפלוש לאוסטריה וגם לפולניה, היא לא הספיקה לחזור לווינה. היא נתקעה שם ובמשך הזמן נלקחה למחנה השמדה ונהרגה.

בשנת 1960 הבת שלה, גוסטה פריי, שעלתה ארצה, נסעה לביקור לווינה לבקר בבית המשפחתי הישן. שם שכנה הכירה אותם וסיפרה שהיא שמרה על הפמוטים שלהם, שהיא ידעה שהמשפחה מתישהו תבוא לבקר והיא שמחה להחזיר לה את הפמוטים. היא שמרה עליהם משנת 1939 עד 1960!

סבתא מינה וגוסטה

כל המשפחה שמחה לקבל בחזרה את הפמוטים והבת גוסטה לא השתמשה בהם. היא שמרה אותם בתוך אריזתם המקורית. 25 שנה לאחר מכן אח שלי, אברהם אינפלד, רצה לקנות מתנה לאשתו. הוא רצה לקנות לה פמוטים. הוא שאל את אביו,  צבי אינפלד, איפה לקנות פמוטים. הוא גילה שישנם פמוטים שנשמרו על ידי הבת, גוסטה, כל השנים.

הפמוטים המיוחדים

גוסטה, שלא היו לה ילדים, ושמרה על פמוטי אמה במשך שנים, ושמחה מאוד לתת אותם לאחיינה, אברהם. כך יהיה שימוש לפמוטים כי אברהם גם בן משפחה וגם שומר מצוות, ואשתו תעשה שימוש בפמוטים מדי שבת וחג. כאשר אברהם אחי בא לאסוף את הפמוטים, הוא מצא שהם היו עדיין עטופים עם עיתון משנת 1938.

גוסטה ואברהם

היום כל צאצאי מינה סבתי נמצאים בארץ מתוך ציונות ואהבת הארץ. הפמוטים בשימוש מדי שבוע אך התכשיטים נגנבו.

זהו סיפור סבתי האמיצה מינה.

הזוית האישית

סבתא תמרה: הסיפור המיוחד הזה נודע לי רק כשהייתי בגיל 20 לפני עלייתי לארץ ישראל ומאוד התחברתי לכל אלה שעוד חיו אז מבני המשפחה. היום לספר את הסיפור הזה לנכדה מיה, הייתה התרגשות רבה וזו הייתה זכות חשובה להשלים לה את הסיפור של חלק מהמשפחה.