מאגר סיפורי מורשת

שמי תמר, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה אני משתתפת השנה עם סבתי, אורית מאיר. יחד אנו מתעדות סיפור מחייה של סבתא במאגר המורשת של התכנית

הוריה של סבתא היו לאה ופנחס סלומון. אביה פנחס סלמון נולד בנשר עם אח ואחות, להוריו הייתה את המאפיה הראשונה בנשר שאליה כל יום שישי הביאו את החמין לחמם ובשבת לקחו. אמה, לאה (סופיה) לבית פרנקל, נולדה בבודפשט הונגריה עם עוד שני אחים. כשהתחילה השואה בבודפשט, שני האחים הגדולים שלה ברחו והיא נשארה עם ההורים. את אביה רצחו הנאצים כשחיפשו את האח הגדול, לאה ואימא שלה נשלחו למחנות השמדה.

כשהן רצו, נפלו לה הנעלים ואימא שלה הבטיחה לה ברכבת שכשיגיעו – תקנה לה חדשות. לאה ניצלה כי אימא שלה גירשה אותה מהשורה בדרך לתאי הגזים. היא נשארה לבד ועבדה במפעל המטוסים של הנאצים, וכששיחררו את הגטו חברה מצאה אותה ומשכה אותה על קרטון עד לבודפשט. היא לא מצאה אף אחד מהמשפחה בחיים, רק דוד שהיה נשוי לנוצריה והם לקחו אותה אליהם. אחרי שנה היא החליטה שהיא עולה לישראל (היא באה מבית ציוני והייתה בתנועת דרור).

לאה עלתה על אוניית מעפילים באיטליה שנקראה "ארבע חירויות". האנגלים תפסו את האונייה לפני חיפה, היא ראתה את האורות וחשבה שזה קרוב והחליטה לקפוץ למים ולא להישלח לקפריסין. האנגלים תפסו אותה והעבירו אותה למחנה מעצר בעתלית. שמה פורסם בעיתון והאח הגדול שלה גבריאל (גבי) גילה שהיא במחנה מעצר. כשהיא שוחררה, האח השני יואל (אבא שלי נקרא על שמו), היה בצבא קצין ונהרג בקרב על לטרון. היא חיפשה אותו שנה עד שגילתה שהוא קבור בקבר אחים בירושלים. לאה החליטה להתנדב לצבא בתור מקפלת מצנחים וציוד הצלה של הטייסים ברמת דוד, שם היא קיבלה צל"ש על ידי מפקד חיל האוויר, היא וחברה שלה היו הנשים הראשונות לקבל צל"ש. באותה תקופה היא גרה אצל אחיה בנשר ושם היא הכירה את סבא פנחס: כל בוקר עמדה חיילת יפה בתחנה והוא הביא לה לחמניה. הם התחתנו ושם נולדו להם שתי בנות: אורית ונורית.

ילדותה של סבתא

סבתא נולדה וגדלה בחיפה, ברחוב ברזילי 7. היא למדה בבית הספר היסודי ילג עד כיתה ח' ואז עברה לעירוני א' בחיפה. סבתא ואחותה למדו באותה כיתה ושיגעו את המורים. סבתא הייתה הספורטאית הכי טובה בכיתה וכל שנה קיבלה אות הספורט המצטיין, היא ואחותה החליקו על גלגליות וסבתא שיחקה גם כדורסל בהפועל אליצור. היא וכל החברים תמיד שיחקו בכל מיני משחקים בחצרות הבתים. האחיות גם היו בתנועת הנוער "מחנות העולים" וצאו לכל הטיולים. הבית תמיד היה מלא חברים ותמיד אצלם אירגנו את כל הטיולים של התנועה. בנוסף, סבתא ואחותה ניגנו במנדולינה, למרות שמבחינה כלכלית היה מאוד קשה. ההורים שלהן השתדלו לתת להן את הכל ואימא שלהן לימדה אותן לבשל, לנקות, לתפור ולסרוג והייתה בוועד ההורים של הכיתה כל השנים.

הבגרות והשירות הצבאי

בכיתה ט' עברה סבתא לתיכון עירוני א', שם הכירה חברים חדשים מכל חיפה. שם, בכיתה י"א, הכירה גם את סבא ממי (נחמיה). הם התגייסו לצבא, סבא ממי היה בצנחנים, שירת בקבע והשתחרר בתור סגן אלוף. סבתא התגייסה לקשר והיית צפטי״ת (כתב סתרים) בבור בקרייה. בתום שירות סדיר הם התחתנו, המשיכו לשרת בשירות קבע ועברו לגור בדרום בסיני באופירה (בשארם) עד הפינוי (הם הסכימו ברצון להתפנות למען שלום). אז עברו לקריות, סבתא התחילה לעבוד בבנק וסבא המשיך בשירות קבע. נולדו להם התאומים ערן יואל (אבא שלי) ומורן טובה (דודה שלי). הם עברו אל הרבה מקומות בארץ בגלל התפקידים של סבא: הם גרו בנוף העמק וירושלים. אחר כך נולדה להם בת נוספת נעם (דודה מספר 2). הנכדים שלהם: מערן ואפרת: אלון (13), תמר (11), ארז (7), ממורן ודני: איתי (17), עומר (12), ונבו (8), מנעם ואילן: אדם (1).

מצעד המחולות – סיפורה של תמונה

סבתא מספרת שהתמונה צולמה בשנת 1968 ביום העצמאות בחיפה, בביתה ברחוב הברזילי 7 במרפסת. בתמונה סבתי והתאומה שלה בבגדים לבנים חגיגים וגלגליות לבנות, מי שצילמה את התמונה הייתה אימא שלהן, כי הן פתחו את מצעד המחולות והיא מאוד התרגשה.

סבתי ואחותה פתחו את מצעד המחולות ואחריהן התזמורת ומאחורי התזמורת רקדנים מבתי הספר בחיפה.

מצעד המחולות

סיפורו של חפץ

סבתא הכינה לי את התמונה בגיל ארבע בערך. התמונה עשויה מתחרה בנייר. בתמונה יש ילדה ששיערה מלא פרחים, צמחים, פרפרים ובעלי חיים עם הכיתוב "מחשבות משמחות", כדי שתמיד יהיו לי מחשבות משמחות. סבתא הייתה רוקמת תמונה לכל נכד רקמת איקסים עם השם שלו ותאריך הלידה שלו. בגלל שאני הנכדה המועדפת, לי היא הכינה רקמה מנייר. בחרנו להציג את החפץ הזה משום שהוא מאוד משמעותי בעיני.

הרקמה של סבתא אורית

סבתא לימדה אותי להכין ואני הכנתי מתנה לחברה שלי רקמה יפה עם פרח וברכה ליום ההולדת.

הרקמה של תמר

הזוית האישית

סבתא אורית: היה לי מאוד כיף לשבת ולספר לנכדה שלי על שורשי העבר של המשפחה. מאוד אהבתי את התוכנית הזו, היה כיף לשבת בכיתה ולשמוע את הסיפורים של שאר הסבים והסבתות.