מאגר סיפורי מורשת

שלום לכם אני סילבנה אהרון סבתא של תאיר גואטה ואני רוצה לספר לכם על קורות חיי, אני נולדתי בשנת 1952 בטריפולי שבלוב. להורים שלי קוראים מיסה ועמוס שממה וגם הם נולדו בטריפולי.

משפחתי

בילדותי גדלתי בטריפולי. שם לא הכרתי אף אחד מבני המשפחה שלנו, גם לא מהמשפחה המורחבת, מכיוון שכל בני המשפחה שלנו עלו  לישראל אחרי קום המדינה. רק אנחנו נשארנו בטריפולי. למרות, שמאוד רצינו לעלות לישראל, אבל זה לא התאפשר.

יש לי במשפחה אח אחד, שהוא הבכור ועוד חמש אחיות, כשהיינו ילדות גרנו בשכונה של גויים ולכן, לא היו לי חברות. החברים שלי היו אחי ואחיותיי. אני למדתי בבית ספר יהודי.

ילדותי

גרנו בבית גדול של שלוש קומות מול הים. לא היה לנו תנור אפייה בבית. ולכן, אימא שלי הייתה מכינה בבית את בצק של: הלחמים, העוגות, העוגיות ועוד מאפים שונים. אני הייתי הולכת להביא אותם למאפייה השכונתית, שם היה תנור גדול ששם אפו כולם. לפעמים, כשהייתי בדרך הערבים היו מרביצים לי, בגלל שאני יהודייה. אני זוכרת, שפעם אחת הם העיפו לי את כל העוגיות על הרצפה.

בכל פעם שהייתי צריכה לצאת מהבית הייתי צריכה ליווי של מבוגר. אני זוכרת, שבילדותי הייתי הולכת עם אישה מבוגרת, שהיא הייתה ממש כמו סבתא שלנו. היינו הולכות כל יום ראשון ביחד כדי, לנקות את בית הכנסת וגם את הבית שלה ושל עוד זקנה יהודייה.

מנהגים מיוחדים

בכל שנה בליל הסדר, היה לנו שולחן מיוחד ארוך ונמוך. היינו  מניחים על הרצפה מזרון עבה, ומעליו הנחנו כריות עליהן ישבנו סביב לשולחן. את הקירות קישטנו בשטיחים מפוארים והחדר היה נראה כמו ארמון… אבא שלי היה קורא את ההגדה בשתי שפות: בעברית ובערבית. וכל קטע שהיה קורא, הוא היה מסביר לכל הילדים.

את המצות של פסח היינו מכינים בבית. היה לנו בבית טאבון (תנור מיוחד) וההורים שלי היו מכינים לנו כל יום מצות שנקראות 'פטירה'.

בשביעי של פסח היה לנו מנהג, שבליל החג השני, הילדים והאימא היו מכינים אוכל בכלים קטנים. היינו מכינים קציצות קטנות, ממולאים קטנים ועוד כל מיני מאכלים קטנים. ובחג עצמו היינו אוכלים אותם.

מלחמת ששת הימים – הפוגרומים בטריפולי

כשהייתי בת 15 פרצה מלחמת ששת הימים. הערבים עשו פוגרומים ביהודים. הם  עשו פוגרומים ביהודים, הם הרגו ובזזו  חנויות, בתי מסחר ובתים של  היהודים.

אנחנו גרנו בבית פרטי, שחיו בו שתי משפחות. (אנחנו ועוד משפחה של יוונים) בבוקר המלחמה, אבא שלי ירד למטה במדרגות, סגר את הדלת הראשית שהייתה מעץ, והניח עוד דלת מברזל כמו של חנויות. הוא הניח אותה לפני הדלת הראשית וסגר גם אותה.

השכם בבוקר הפורעים הערבים לקחו את האוטו של אחי והפכו אותו, הם שרפו את כל החנויות של היהודים בטריפולי כולל החנות של אבי. הרבה ערבים רצו להיכנס לבית שלנו ולשרוף גם אותו, כשהם ראו שהדלת מעץ סגורה, הם לקחו מקלות וברזלים ודפקו על הדלת עד שהיא נשברה. אבל, להפתעתם הם ראו גם את דלת הברזל והתעצבנו ממש. תודה לה' הם לא הצליחו לפתוח אותה.

אנחנו לא יכולנו לצאת מהבית בגלל האש והעשן הכבד מהחנויות בסביבה. ניסינו לברוח דרך החלונות שלנו. לבסוף ברחנו דרך הבתים של גויים מסביב, שכיבדו את אבא שלי, בגלל שהבתים שלהם היו שייכים לו, הוא היה מוותר להם על דמי השכירות.

היציאה מטריפולי

נשארנו אצל השכנים עד הלילה. ובלילה המשטרה באה והעבירה אותנו אל מחנה פליטים. היינו שם חודש ימים ומשם טסנו לאיטליה. אחר כך גרנו במחנה בעיר 'נאפולי' שבאיטליה, משם עברנו למחנה בעיר 'קפואה'. שם  היה מאוד כיף, כי היו שם הרבה יהודים חברים, שיכולנו לשחק ולבלות איתם. שהינו שם במשך חצי שנה ואז השכרנו דירה ברומא.

העלייה לארץ

אחרי חמש שנים בשנת 1973 כשהייתי בת 20 עלינו לארץ. בארץ למדתי באולפן חצי שנה ואחר כך התחלתי לעבוד באלקטרוניקה במפעל שנקרא 'תדיראן'. אחרי כמה שנים הכרתי שם את בעלי. התחתנו ונולדה לנו בת אחת.

סיפורו של חפץ מיוחד העובר מדור לדור:

אח שלי היה צורף, הוא עשה לי ולאחיות שלי צמידים מזהב. אני קיבלתי ארבעה צמידים. אחרי שהאחיות שלי התחתנו ונולדו להם ילדים, אבא שלי חילק את כל הצמידים. גם את שלי לנכדים. אני לקחתי אחד מהם ואת הצמיד הזה נתתי לבת שלי. אותו צמיד נתתי לנכדה הבכורה שלי, והוא עבר גם לנכדתי תאיר. תאיר רוצה גם בעתיד להעביר את הצמיד לבתה, כך זה יעבור מדור לדור.

 הצמיד

יש לי עוד סיפור "סיפור הנס"

בבית שלנו בטריפולי, היו משתמשים בשמן זית. את השמן היו קונים בכדים גדולים מזכוכית. אימא שלי הייתה  מניחה את כד השמן על השיש שבמרפסת, ובכל פעם שהייתה צריכה שמן, היא הייתה שופכת מהכד הגדול לסיר וממנו מעבירה לבקבוקים.

הכד הזה היה כד מיוחד. בכל פעם שאימא שלי הייתה לוקחת ממנו שמן, הוא היה מתמלא שוב עד למעלה והיה גולש גם קצת על השיש. וכך זה היה עד שברחנו מטריפולי.

אחרי שנסענו לאיטליה, אבא שלי ביקש מהשכנים הגויים שיגורו בבית שלנו. כי הבית שלהם ניזוק מהשרפות של החנויות.

אחרי שנגמרה המלחמה בטריפולי, אני ואימא שלי נסענו לבית הישן שלנו בטריפולי כדי למכור אותו. כשנכנסנו לבית אימא שלי הלכה מיד למרפסת, כדי, לראות מה עם הכד שמן? הכד היה ריק, נשארה שם רק טיפת שמן אחת ואז אימא שלי ביקשה ממני, שאני אביא לה הרבה גלונים. מהטיפה האחת היא מילאה כמה מהגלונים. אחר כך היא אמרה לכד תודה והכד התרוקן שוב.

הזוית האישית

הנכדה תאיר: תודה לך סבתא שפינית מזמנך היקר והגעת להעביר לי את סיפורך המרתק. מאחלת לך הרבה בריאות ונחת מכולם.

מסר של סבתא: המסר שלי אל הדור הזה לאהוב את המשפחה בלי תנאים.