מאגר סיפורי מורשת

ראיינתי את סבתי שושנה, אמא של אמא שלי. סבתא שושנה נולדה בבגדד עיראק  בשנת 1945, בטו' בשבט תש"א. בת זקונים למשפחה של שלושה ילדים. היא גדלה עד גיל חמש בצפון עיראק בעיר כרכוכ, שם עבדו הוריה בחברת הנפט העולמית של.

לאחר חג הפסח של שנת 1951 עלתה סבתא יחד עם משפחתה לארץ במסגרת העלייה ההמונית של יהדות בבל. היא עלתה לארץ כמעט ללא רכוש, כיון שאסור היה ליהודים להוציא רכוש מעירק. היהודים עלו עם מעט מאד מטלטלין. סבתא הגיעה במטוס תובלה לשדה התעופה בלוד, שם עברה את טיפול הדידיטי ומשם הועברה לשער העלייה בחיפה עם בני משפחתה. זה היה מחנה מעבר לעולים. אחרי שהות של כמה ימים בשער העלייה, הועברה עם משפחתה לבאר-שבע.

באר-שבע הייתה עיר קטנה עם כמה רחובות בלבד. כל העולים שהגיעו מהתפוצות השונות שוכנו במחנות אהלים שנקראו מעברות. במשך שנתיים גרו במעברה. סבתא עברה קשיים של מחסור במזון ובמים, ללא שפה וקושי רב להסתגל לכל כך הרבה בני עדות שונות, שלא היו מוכרים לה. בהיותה ילדה קטנה התקבלה לגן הילדים במעברה. לאחר שנתיים במעברה נבנו השיכונים החדשים וכך עברה לגור עם משפחתה בבית בן 50 מטר מרובע. הם היו חמש נפשות ובנוסף עברו לגור איתם גם סבא וסבתא שלה, ודוד אחד רווק, כך שגרו בעצם שמונה נפשות בדירה של חדר אחד וסלון.

החיים היו מאד קשים כי היה צנע בארץ. המים היו במשורה ואוכל כמעט לא היה. גם חשמל לא היה בבאר-שבע. את השנים הראשונות בשיכונים עברו עם תאורה של עששיות נפט ונרות עד לשנת 1958.

סבתא שחקה בילדותה עם ילדי השכונה במשחקי חברה, משחק מחבואים, חמש אבנים, קראה ספרים רבים, הייתה בתנועת הנוער הלומד והעובד ורקדה ריקודי עם. את לימודיה סיימה בבאר-שבע. היא למדה בבית ספר יסודי נטעים ובבית ספר התיכון מקיף א.

סבתא נישאה בגיל מוקדם לסבא משה ז"ל. ביחד הקימו בית וגידלו חמש בנות מקסימות. הבכורה רויטל נישאה לדוד לוסקי ונולדו להם שלשה ילדים, מור יובל ועדי. לרויטל גם שלושה נכדים. מרב נישאה לאמיר סולומון ונולדו להם שני ילדים, עדו ונעה. יעל נישאה לרוני חיימוביץ ונולדו להם שלושה ילדים, לי גל וגיא (אני). ענבר נישאה ליואב אופן ונולדו להם שתי בנות, רז ומיכל. דקלה עדיין רוקה. שם המשפחה הקודם של סבי משה היה רזלי. משמעות השם צביאלי. כשסבי עלה ארצה משפחתו אימצה את שם המשפחה יוסף על שם סבם. שם משפחתה הקודם של סבתי הוא בצון. המקור הוא איטלקי, משמעותו- כלי נגינה בסון. במשפחתה נגנים רבים.

סבתא גדלה יחד עם המדינה וספגה את האהבה לארץ ולמדינה בבית הספר ובתנועת הנוער. היא שרה את שירי תנועות הנוער ואת שירי ארץ ישראל היפה.

סבתא עבדה כמזכירה בבנק אוצר החייל במשך כשנתיים, אחר כך התמסרה לגידול הבנות עד שגדלו. עבדה גם כספרנית ואחר כך גם כמורה וכגננת במשך כשלושים שנה. בשנת 1987 סבא וסבתא עברו להתגורר בלהבים.

היום סבתא גמלאית ונהנית ממשפחתה המורחבת ובעיקר מהנכדים. סבתא מתנדבת בקהילה ומסייעת לקשישים, ועד לפני הקורונה התנדבה גם כמתורגמנית במשטרת ישראל.

אנחנו משפחה מסורתית ואת כל החגים אנחנו חוגגים יחד כל המשפחה. בחגים אנחנו מתכנסים לארוחות ערב חגיגיות אצל סבתא בלהבים. בפורים אנחנו משחקים משחק שנקרא "דוסה"- מין משחק מזל שבסופו הנכדים מקבלים דמי פורים ובפסח אנחנו חוגגים יחד את ליל הסדר בנוסח עירק כל המשפחה.

העפצה/עפסה – תליון קמיע עירקי

העפסה היא תליון קמיע הניתן ליולדת, בעדת יוצאי עירק, עם הולדת התינוק החדש, להגנה ושמירה עליה ועליו מפני עין הרע. הוא ניתן ליולדת ולתינוקה בליל השישי להולדת התינוק בטקס שנקרא "לילת א – סיתי".

הקמיע ניתלה על מיטת התינוק או על העגלה ולעיתים עונדים אותו גם על הבגד העליון של התינוק. גם האם עונדת את התליון על בגדה.

הקמע עשוי מחוטי זהב אדום, 18K, וכולל חמסה משובצת באבנים בצבע טורקיז. בתוך הקמיע שני כדורים מעץ האלון, אפץ, המסמלים את כח הגברא. כנראה שהחמסה ואבני הטורקיז נוספו בהשפעת העולם המוסלמי. הסיבה שבעירק השתמשו בעפסה הייתה נעוצה בעובדה שתמותת התינוקות הייתה גבוהה מאוד, כנראה מעקיצות. העפצים של עץ האלון הפיצו ריח שהבריח את החרקים שעקצו. לאט לאט, ציפו את העפצים בזהב ואבני טורקיז והוא הפך לתכשיט.

סבתא שושי מספרת כי לאחר לידת בתה הבכורה, רויטל, לפני 60 שנים, היא קיבלה מאמה 2 עפסות: אחת גדולה והשנייה קטנה. את העפסה הגדולה ענדה לסבתא שלי ואת העפסה הקטנה לתינוקת החדשה. העפסה נשארה אצל סבתא ושימשה אותה בכל לידותיה. כאשר הבנות של סבתא, דודותיי ואמי, גדלו וילדו, העפסה עברה כל פעם אל היולדת ולתינוק/ת שנולדו. אני האחרון שנולדתי מבין הנכדים ועד היום העפסה שמורה אצלנו בבית.

זהו מנהג יפה שנהוג במשפחתנו ובמשפחת סבתי המורחבת ועובר מדור לדור. אמא שלי מקווה שתהיה לה הזכות להעביר את העפסה לילדיה ולנכדיה שייוולדו בעתיד וכך לשמר את המסורת.

הזוית האישית

גיא: אני חושב שזו תוכנית חשובה שבזכותה למדתי על השורשים שלי מאין משפחתי הגיעה. זכיתי לראיין את סבתי ולשמוע על ילדותה ועל חייה. נהנתי מאוד.