מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1945 הצטרפתי לתנועת החלוץ במוצל כחבר מן המנין. למדנו עברית ושמענו הרצאות על התפתחות היישוב בארץ, העליות השונות, המצב הכלכלי, החקלאות, ההגנה וצורות היישוב. אחרי שנתיים השתתפתי בסמינר למדריכים במוצל והשתלמתי בסמינר נוסף בבגדאד.

בשנים 1948-1950, הדרכתי קבוצות נוער ובשנה האחרונה ריכזתי את התנועה במוצל וטיפלתי בעליה הליגלית באמצעות חברים שניהלו את עינייניה. קישרתי בין התנועה והקהילה ובמסגרת תפקידי דאגתי להשיג אישורי יציאה ל-1200 האנשים הראשונים שיצאו ממוצל לארץ. בתקופת הנ"ל נודע לי באמצעות אחד הקצינים של הבולשת העיראקית כי הלשינו עליי שאני קשור עם התנועה הציונית. קצין שה אף הציע לי להסתלק מהשטח ומייד,לפני שיעצרו אותי. הסתגרתי בבתים שונים עד אותו יום שישי בשעה חמש אחר הצהריים, כאשר קיבלתי מברק ממרכז התנועה בבגדאד שעליי להגיע לשם עם חבר נוסף. המשפחה והחברים דאגו מאוד כיצד אעלה בדרך לא דרך ובצורה בלתי ליגלית( בלתי חוקית). כאשר כל הקהילה עולה לארץ בצורה חוקית במטוסים, ללא בעיות וסכנות.

הסתתרתי בבגדאד שבוע ימים. ביום ראשון בערב, נסעתי ברכבת לקרקוק אני ושני חברים אחרים. שהינו בה כחודש ימים בבתים של חברי התנועה. נאסר עלינו לצאת מהבית,להיפגש עם אנשים ואף לשאוף אויר בחוץ. פעמים הכינו אותנו ליציאה וביטלו זאת בשל סיבות שלא תמיד ידענו אותן והאכזבה הייתה גדולה.

באחד הימים כינסו את שלושתינו ונתנו לנו הסברים על הדרך שבה נעבור עוד הערב והוראות בטיחות. כך נאמר בהסבר: "אתם נוסעים ברכב מרחק של 75 ק"מ, לאחר מכן תמשיכו דרככם ברכיבה על פרדות עד חצות,תעברו את הגבול ותיפגשו ב-קצר שירין, עיר פרסית בגבול עיראק-פרס, את רכז העליה מטעם הסוכנות היהודית והוא כבר יטפל בבעיותיכם. עליכם להיות שקטים בדרך וממושמעים למבריחים" (גם הם יהיו שלושה ומדברים רק כורדית, שפה שלא הבנו אנו).

לפי ההוראות וההסברים חשבנו שהעניין כה פשוט וקל, אך המציאות היתה אחרת. וכך יצאנו מקרקוק עם מלווה כורדי ונסענו כשעתיים במכונית. בדרך לא פגשנו כלי רכב ואנשים, רק בתום הנסיעה

עם שקיעת החמה,פגשנו את שני המבריחים הנוספים שחיכו עם הפרדות. כך המשכנו את הדרך ברכיבה על הפרדות עד שלוש לפנות בוקר. כל אותו זמן ירד גשם קל וערפל מסביב. לא יכלנו לראות אפילו ממרחק קצר. עד היום אינני יודע איך ניווט המבריח את השיירה, כאשר הפרדות הולכות במשעול לרגלי מדרון תלול ומצד שני תהום פעורה. למזלנו, הראות הייתה כה מוגבלת עד שלא הבחנו בה, בעודנו רוכבים על גבי הפרדות, הולכים והולכים. בשלוש לפנות בוקר, הגענו לכפר בהרי כורדיסטאן. הוכנסנו לאורווה של אחד הבתים,שם קיבלנו כוס תה ולחם אפור שנאפה משעורה. נאמר לנו שלא ניתן לעבור את הגבול הלילה ועלינו לעשות זאת בלילה הבא.

לאחר 20 שעות של ציפייה דרוכה, יצאנו בחצות הלילה שנית רכובים על פרדות והמשכנו בדרך, כשאיש מאיתנו אינו פוצה פה ונאסר עלינו אפילו להשתעל וכל זה בשפת הסימנים עם המבריחים. במשך הלילה קפאנו מקור ומפחד,ובמיוחד כאשר נתגלו לעיננו זרקורי המשטרה התרים אחרי המבריחים ובורחים.

לפנות בוקר הגענו לנהר דיאלה שרוחבו כ-80 מטר והזרימה בו גדולה בחודשי דצמבר. מימיו גאו באותה תקופה. חיפשנו את הסירה שעומדת על החוף,כפי שנאמר לנו, אך לשווא, לא מצאנו שם סירה לכן היה עלינו לחכות עד עלות השחר. הקור היה עז, והסביבה מפחידה מאוד,מזלנו היה ששקענו בתרדמה עמוקה למשך שעה אחת. כאשר זרחה השמש, התברר שאין סירה בשום מקום.לכן החליטו המבריחים שאנו חוצים את הנהר ברכיבה על הפרדות,יש לציין שאני הייתי היחיד שידע לשחות מכל קבוצת הבורחים והמבריחים.

להפתעתי הרבה ולמרות שהנהר עמוק מאוד והזרם חזק, עברנו את הנהר בעזרת הפרדות בשלום. בצד השני של הנהר הוכנסנו למערה כי לא יכולנו להיכנס לכפר כלשהו ביום. במערה נשארנו לבד עם רדת החשכה ואז הופיע המבריח וטען שהוא לא יודע להמשיך את הדרך והוא חייב לקחת אדם נוסף שצריך לשלם לו. השארנו

בידם את השעונים שלנו כערבון עלינו על הפרדות והמשכנו בדרך, כאשר האזהרות הלכו ונעשו תקיפות יותר-לא לדבר!… לא להשתעל!… קשה לתאר את אותו לילה גורלי.

לפנות בוקר עזבנו את הפרדות עם שני המבריחים וחצינו ברגל נחל רדוד. פתאום הרגשנו שהמבריח מדבר אלינו בצורה שונה – רגועה וטובה. הרגשנו שערכינו עלה בעיניו. לאחר הליכה של דקות ספורות, מסר לנו שיש צורך להשאיר אותנו לבד לכמה דקות כדי להודיע שאכן הגענו. כעבור שעה,שנראת בעיננו כשנה,חזר המושיע עם אדם נוסף כשהוא מודיע לנו שרק אדם זה יכול להביא אותנו ל-קצר שירין, והוא דורש כסף.

הבנו שהוא דובר פרסית ושאנחנו על אדמת פרס. הסימן המובהק לכך היה פחדו של המבריח הכורדי באדמת פרס. אכן הם אימתו את השערותינו, מסרנו את כל חפצינו כערבון עבור תשלום בקצר שירין. בכל זאת הוכנסנו לדיר עיזים בו שהינו כ-20 שעות. אחרי כן ,בחצות, כמקובל, הלכנו ברגל כ-6 שעות. בלילה ההוא נתקלנו בנקודת משטרה שהיינו צריכים לעקוף ולהתרחק מהן. שתינו מים משלוליות. לפנות בוקר הגענו לשערי קצר שירין ושם נעזבנו ונתבקשנו לרדת מהר לעיר, להתערבב עם הקהל ולשבת בבית קפה ברחוב הראשי.

בבוקר ראינו כפריים רבים נוהרים לעיר מכל העברים והשבילים עם מרכולותם. גם אנחנו התחלנו לנוע לכיוון העיר. למזלינו, נתקלנו בשני שוטרים שהמילה היחידה שאמרנו להם היא שאנחנו יהודים, הם התייחסו אלינו יפה, לקחו אותנו למשטרה, שם קיבלנו אוכל ושתייה. כעבור זמן מה, הגיע נציג הסוכנות שטיפל בהכנת הניירות שלנו ושלח אותנו עם מלווה לטהרן. אחרי הנסיעה באוטובוס שארכה כשלושים שעות מקצר שירין לטהרן דרך פרמנשאה הייתה מלווה חוויות והפתעות נעימות. המשטרה שחיפשה מבריחי סחורות למיניהם מעיר לעיר,לא בדקה אותנו ואף לא הורידה אותנו מהאוטובוס כפי שעשת הזאת לגבי אזרחי פרס.

השוטרים סייעו לנו ושאלו אותנו אם אנחנו זקוקים למשהו. התייחסותם ליהודים הייתה טובה מאוד. כאשר הגענו לטהרן, נשארנו במחנה העולים כחודשיים ימים עד שהגיע תורנו לטיסה ישירה לארץ. זה היה בפברואר 1951 וכאן ברכנו "גומל" על שהגענו בריאים ושלמים חרף כל הסכנות שהיו לנו בדרך.

הזוית האישית

סבא יעקב מספר את סיפור עלייתו , סיפור מרתק על המסע לארץ ישראל.