מאגר סיפורי מורשת

שמי מיטל צ'לסקי, אני משתתפת השנה בתוכנית הקשר הרב דורי ובחרתי לתעד את סיפורו של סבא רבא שלי, אברהם (בוריס) בורשטין ז"ל. יחד עם אמי אספנו את המידע והבאנו את סיפורו.

בית ההורים

היה היה בארץ פולין הרחוקה והקרה… בעיירה אחת קטנה בשם, Baczki Fabryczne, שבמרכז פולין, לא רחוק מעיר הבירה וורשה, חיה משפחה יהודית שפוטה.

המשפחה הייתה ענייה ודתית מאוד. אימא של סבא-רבא אברהם הייתה בת למשפחה אמידה: כשהתחתנה הביאה לבית של בעלה פרה ומפת שולחן מפוארת! אב המשפחה עבד בעבודות מזדמנות במפעל שהיה בעיירה ואימא טיפלה בבית ובילדים. במשפחה היו שבעה ילדים, כאשר סבא-רבא של מיטלי, אברהם, היה אחד האחים האמצעים.

אימא של אברהם נפטרה כשהוא היה בן שש בערך, ואב המשפחה התחתן שנית עם אישה אחרת. זה יצר מתח מתמיד בין אברהם לבין אביו.

הענבים

כאמור, המשפחה של סבא-רבא של מיטלי הייתה מאוד ענייה. לא תמיד הספיק להם הכסף לאוכל, וכמובן לא לפינוקים! אברהם סיפר שרק פעם אחת למיטב זכרונו, אב המשפחה פינק את הילדים: זה היה בחג ראש השנה הוא הביא הביתה אשכול ענבים. הענבים היו אז יקרים מאוד, כי הם לא גדלים בפולין. הילדים אפילו לא חלמו לקבל פעם דבר כזה! וכשטעמו – הטעם של הענבים היה נהדר. מבחינתו של אברהם זה היה מעדן מלכים! הוא זכר את טעם הענבים האלו לכל החיים.

זיכרונות ילדות

אברהם, כמו כל הילדים למד גם בבית ספר של לימודים כלליים עם ילדים פולניים וגם ב"חיידר" – בית ספר יהודי שבו למדו לקרוא תורה ולימודי קודש. אברהם לא התחבר כל כך ללימודי קודש, על אף שהיה חכם ומוכשר בלימודים. מצב זה יצר מתח נוסף בינו לבין אבא שלו.

אברהם, היה ילד מאוד שובב. יש המון סיפורים של מעשי שובבות שלו. אני אספר כאן רק שניים.

סיפור על איך אוכלים ביום הכיפורים?

לפני יום הכיפורים אברהם והבנים האחרים היו מתגנבים ובודקים באיזה בית מבשלים את העוף הכי גדול ושמן לסעודה שאחרי הצום. התפילות בבית כנסת ביום כיפור היו ארוכות ומתישות, ואב המשפחה אסר על הבנים לצאת באמצע התפילה. אז בצהרי יום הכיפורים, כשמתחילים להיות ממש רעבים מהצום, הבנים היו מתחילים להשתעל בקולי-קולות בבית הכנסת ומפריעים לתפילה עד שהרב היה מגרש אותם! ואז, השובבים היו בורחים לאותו הבית ואוכלים מאותו העוף!

סיפור על מניפסט סוציאליסטי ובריחה מהבית

סבא-רבא אברהם, כאמור, למד בבית ספר הפולני הכללי עם כל ילדי הכפר.

כשהוא היה בן 13 בערך, אברהם התחבר לקבוצה של פעילים יהודים סוציאליסטיים. הקבוצה הסוציאליסטית שכנעה את אברהם לכבוד ה-1 במאי, שהוא החג של הסוציאליסטים העולמי, להעלות את המודעות לחשיבות של שוויון בין המעמדות וחברות בין העמים.

התוכנית שלהם הייתה לקחת נייר פרסומת של התנועה הסוציאליסטית – המניפסט הסוציאליסטי ולשים אותו בתוך היומן של המורה בכיתה. וכך אברהם עשה… הבעיה היא שהמורה הכיר את אברהם היטב, ומיד ידעה מי עשה את השטות. התנועה הסוציאליסטית הייתה אסורה בפולין באותם הימים, ואברהם מיד גורש מבית הספר לצמיתות (לתמיד).

בערב היה ריב גדול בין אברהם לאביו. בסיום הריב אברהם ברח מהבית. הוא עלה לרכבת (בלי כרטיס ובלי כסף), ונסע לעיר הגדולה ורשה לחפש את מזלו שם.

אברהם בורשטין עם האח הצעיר שלו ארציק

נעורים בוורשה

אז אברהם הגיע לורשה בלי כסף. לא היו לו קרובי משפחה או חברים בעיר הגדולה. אחד מאנשי קהילה יהודית לקח אותו כעוזר נגר בעסק שלו. כך אברהם למד מקצוע והצליח להתאקלם בעיר הגדולה ולהפוך לאדם עצמאי.

זיכרונות משנות העשרים

אברהם המשיך את חייו בורשה היפה. החיים בורשה של איש יהודי צעיר בתחילת דרכו היו מאתגרים: היה קשה למצוא פרנסה. וגם הוא רצה להתלבש יפה ולבלות, כמו שכל צעיר שגר בבירה רוצה.

חיי תרבות: בית הכנסת הגדול בוורשה – סבא-רבה אברהם היה אוהב תרבות והופעות.

הוא סיפר על הופעות מדהימות שהיו עושים בבית כנסת הגדול בוורשה (שאת הדגם שלו ראינו במוזיאון "אנו"). הוא מאוד רצה להכנס להופעות אלו, אבל הוא לא הצליח כי לא היה לו כסף לכרטיס. לדוגמא: הופעה של זמר הטנור המפורסם והמדהים שהיה מופיע שם (לא זוכרת את שמו). או לשמוע את שירת "קול נדריי" ביום כיפור שביצע אחד הזמרים המפורסמים.

אז מה עשה צעיר, יהודי ועני שרצה להנות מקצת תרבות? הוא היה עומד מחוץ לבית הכנסת במקום שבו היו שומעים הכי טוב את הזימרה.

הציוניים וזאב ז'בוטינסקי

באותם ימים בפולין התחילה לעלות התנועה הציונית. הציוניים היו עושים מפגשים ומזמינים אנשים יהודים צעירים לשמוע הרצאות ונאומים, ולהצטרף לתנועה ולקבוצות שעולות לפלסטינה. סבא-רבא של מיטלי סיפר שהוזמן עם חברים אחרים לפגישה עם זאב ז'בוטינסקי. הוא אמר שז'בוטינסקי הצחיק אותו: איש נמוך קומה ועם קול כל כך סמכותי וחזק.

אברהם וחבריו יצאו מהפגישה באמצע, התיישבו על הגדר ליד וצחקו על אלו שהסכימו לשמוע את הסיפורים על פלסטינה. זה היה נשמע מופרך: לנסוע למקום שיש בו "רק חול וכולרה"! מי המשוגע שיסכים לזה?!

יותר מאוחר אברהם דווקא הצטרף לאחת הקבוצות שנסעו לפלסטינה דרך רומניה, אבל בגלל שלא היה רשום במסמכים של הקבוצה ולא היה לו כסף לתת שוחד לשומרי הגבולות הוא לא הצליח לעלות על האונייה ששטה לפלסטינה. אז הוא חזר כל הדרך מרומניה עד וורשה ברגל.

מלחמה התחילה – לידה בהפצצה

בסתיו של 1939 צבא גרמני פלש לפולין, התחילו קרבות והפצצות של וורשה.

לאברהם היה חבר שגויס לצבא פולני, כאשר אשתו בהריון וצריכה ללדת בקרוב. החבר ביקש שאברהם ישמור על אשתו… כאשר התחילו ההפצצות הכבדות וקרבות על ורשה, הגיע זמן של האישה ללדת: בדיוק בלילה של ההפצצות הכבדות.

אברהם רץ לחפש רופא או אחות שתעזור לאישה ללדת, אבל אף אדם לא הסכים לצאת מהמחבוא וללכת לחדרון קטן באמצע הפצצות! אברהם סיפר לי על ייאוש שאחז בו, כאשר הבין שאין מי שיעזור. סיפר על הפחד שאחז בו ובכל האנשים כשראו את ההפצצות, בניינים מתפרקים ומוות ברחובות.

אבל הוא לא נרתע. אברהם חזר לחדר הקטן והוא בעצמו עזר לאישה ללדת. גם התינוקת וגם האישה יצאו מזה בריאות ושלמות. למחרת בבוקר אברהם הוציא אותן מוורשה והסיע אותן לקרובי משפחה של האישה (המשפחה שרדה ומאוחר יותר הם עלו לישראל).

גטו ורשה

במהרה ורשה נכבשה ע"י הנאצים, והחיים נהיו עוד יותר קשים.

אברהם, כמו גם חבריו וחלק מאחיו עברו לגטו ורשה. בהתחלה הם יכלו לצאת מגבולות גטו כדי לעבוד ולקנות אוכל. בהדרגה נהיה יותר ויותר קשה לצאת: השומרים לא נתנו ליהודים לעבור בשער. אבל לאברהם היה מזל: הוא "לא נראה יהודי", כי היה גבוה ועם עיניים כחולות וגם דיבר פולנית בלי מבטא. בשלב מסוים הוא היה בין היחידים שהצליחו לעבור בשער של הגטו, אבל גם זה נהיה קשה יותר מיום ליום.

בוקר אחד אברהם התעורר בחדרון הקטן שהוא השכיר בגטו, וראה בחלון גופות האנשים על הכביש – אלו שהנאצים הרגו בלילה. אברהם הרגיש שלא יכול לראות את הזוועות האלו יותר (וגם לא היה לו עם מה לשלם על השכירות!).

באותו בוקר הוא יצא מהגטו ולא חזר יותר. אחריו סגרו את השער. מאוחר יותר נודע לו שהשער הזה כבר לא פתחו יותר: באותו היום "סגרו" את הגטו. הוא היה בין האחרונים שיכלו לצאת.

בריחה לברית המועצות

כשיצא מהגטו, אברהם הלך לבני המשפחה שחיו בעיירות בסביבתה של ורשה. שם הוא פגש את בני הדודים ואת האח הצעיר שלו, ארציק בורשטין. הם החליטו לברוח מפולין לברית המועצות (כי היא עדיין לא נכבשה ע"י הנאצים).

קבוצת הצעירים הצליחו להגיע לעיירה האחרונה בגבול עם ברה"מ. בתחנת הרכבת של העיירה הצטופפו המוני יהודים שניסו גם הם לברוח. אבל נאצים עיכבו אותם ולא נתנו לעבור את הגבול. את כולם קיבצו לסוג של "מחנה פליטים" מאולתר סמוך לגדר הגבול. לא היה שם אוכל, הם ישנו על הקרקע וזה היה כבר מאוד קר, אבל איך אפשר לעזוב? בגבול יש גדר, אחריו – יער עבות עם נאצים שעשו פטרולים וירו בכל מי שזז, בטח היתה גם גדר בצד השני… איך לעבור?

לאברהם וחבריו נגמר האוכל והיה ברור שנאצים יהרגו את כל מי שבמחנה. לילה אחד אברהם החליט שהוא מנסה לעבור את הגבול בכל מחיר. אף אחד מהקבוצה שלו לא הסכים לקחת סיכון וללכת אתו למרות כל ההסברים ההגיוניים. אז אברהם הלך לבדו. והוא הצליח לעבור ללא פגע! לקראת הבוקר הגיע לעיירה בצד הרוסי, קנה שם לחם, ו… חזר אתו למחנה פליטים בצד הפולני, כדי להאכיל את חבריו ולשכנע אותם לברוח!

בלילה אחרי זה אברהם וחבריו, ועוד שני ילדים יתומים שהתלוו אליהם עברו את הגבול. אברהם הוביל את כולם כי הוא ראה טוב בלילה. בזכות זה הם לא נתפסו ונמלטו מהנאצים לברית המועצות.

מחנה עבודה בברה"מ והצבא האדום

בצד הרוסי של הגבול אספו את אברהם וחבריו, כמו גם את כל האנשים שהצליחו לברוח, והעבירו אותם למחנה עבודה הרחק מהגבול – בהרי אורל שבצפון ברה"מ. התנאים במחנה היו קשים, אבל הצעירים היהודים לא נעצבו. הם עברו את החורף בשלום ואברהם קיבל "חופשה" בזכות העבודה המסורה שלו. הוא נפרד מאחיו ארציק ונסע דרומה, לחפש להם מקום יותר נוח לגור.

ברכבת אברהם פגש איש שאכל ענבים. והיו לו הרבה ענבים! אברהם זכר את הענבים כטעם הקסום מהילדות, הוא שאל את האיש איפה הוא השיג את הענבים? האיש סיפר לו על עיר בשם "קרסנודאר" (KRASNODAR), שבחלק הדרומי של רוסיה, ושם, לדבריו, גדלים המון ענבים ועצי פרי אחרים. מבלי לחשוב פעמיים אברהם לקח רכבת לקרסנודאר.

העיר קרסנודאר מצאה חן בעיני אברהם, והוא מיד כתב לאחיו ארציק שיתכונן לצאת לעיר הזאת אבל, בדיוק אז הגרמנים תקפו את ברית המועצות. התחיל גיוס כללי לצבא האדום, ואברהם גוייס גם. אברהם נלחם בצבא האדום (יש לו מדליות צבאיות) עד שנפצע קשה באחד הקרבות.

אהבה ומשפחה

אחרי המלחמה אברהם הלך לעבוד במפעל ששיקמו בעיר קרסנודאר. אברהם כתב שוב ושוב לאחיו ארציק שנשאר במחנה העבודה, אך לא קיבל תשובה. ארציק נעלם ואנו לא יודעים מה עלה בגורלו.

בית בקרסנודאר

אברהם עבד במפעל בעיר קרסנודאר. שם הוא הכיר את סבתא-רבתא של מיטלי: ייבסטוליה. היא הייתה אישה צעירה ילידת ברית המועצות, שגם משפחתה ברחה לקרסנודאר במהלך המלחמה".

אברהם וייבסטוליה התחתנו ונולדו להם שתי בנות. הם בנו בית במו ידיהם מהלבנות שנותרו מההריסות של המבנים הישנים של המפעל בו עבדו. בחצר הבית אברהם שתל זנים שונים של ענבים. הבית הזה קיים עד היום. הילדים והנכדים (ועכשיו גם הנינים) נהנים מהענבים בכל ימות הקיץ.

עלייה, תקומה והתיישבות

אברהם בורשטין, סבא-רבא של מיטלי, לא עלה לארץ. אני הנכדה שלו, אימא של מיטלי, הגעתי לישראל במסגרת תוכנית נעל"ה 16 בשנת 1996. סבא אברהם בא לבקר אותי כשסיימתי את התואר הראשון באוניברסיטה העברית בירושלים. סבא אברהם התפלא לראות מה האנשים המשוגעים שהקשיבו לז'בוטינסקי עשו כאן…

לקחנו אותו לטיולים בארץ, הראנו לו את הערים, את הקיבוצים, את הנופים. הוא מאוד אהב את ישראל והתגאה בה.

הזוית האישית

מיטל ואימא שלה: זו הייתה חוויה נהדרת במיוחד. מה נאחל אחת לשניה? שנעבוד יותר ביחד על הדברים!