מאגר סיפורי מורשת

רקע משפחתי

השם שולמית נבחר מתוך רשימת שמות ישראלים שדוד של סבתא שולמית יוסי אזולאי הציע, הוא אמר שהשם שולמית הוא שם נפוץ בישראל ולכן ממליץ עליו. דוד יוסי עלה לארץ עם עליית הנוער.

עליית הנוער הייתה תנועה ציונית שהוקמה בגרמניה, במטרה להעלות צעירים יהודים לארץ ישראל, ולהכשיר אותם לעבודה חקלאית. גם במרוקו השליחים הציוניים מארץ ישראל פעלו בקרב הנוער הצעיר וגיסו אותם לעלות לארץ ישראל ללא הורים. כיוון שההורים של יוסי לא הסכימו שיעלה לבד, אחיו הגדול, חיים, חתם על אישור עלייה ויוסי יצא בחשאי לארץ ישראל. יוסי הגיע לארץ וקיבל הכשרה כרפתן ושובץ בקיבוץ מסילות שנמצא בעמק בית שאן שם הוא עבד וחיי עד לתאריך 8.8.2019.

הוריה של סבתא שולמית הם סבא רבא חביב וסבתא רבתא זוהרה ז"ל. שניהם נולדו במרקש במרוקו. סבא רבא חביב נולד בשנת 1930 וסבתא רבתא זוהרה ז"ל שנולדה בשנת 1936. סבא רבא חביב היה סנדלר מאוד מקצועי ותמיד פינק את בני המשפחה בנעלים בכל חג ובכל אירוע חגיגי. וסבתא רבתא זוהרה ז"ל הייתה עקרת בית וגידלה את שמונת ילדיה ופינקה אותם במטעמים.

בארץ ישראל סבא חביב עבד ביערנות במסגרת קרן קימת לישראל ולאחר מכן עבד במפעל כיתן בנצרת עילית. לאחר יום העבודה הפועלות הביאו לו נעלים לתיקון בכסף. מתחת לבית הוא בנה סנדלריה מתחת למרפסת ושם המשיך לעבוד כסנדלר במשרה שנייה לפרנסת משפחתו.

סבתא זוהרה יצאה לראשונה לעבודה מחוץ לבית וגם היא עבדה במפעל כיתן. לאחר מכן עברה למפעל צ. ד, הידוע היום בשם מפעל עלית. סבתא פינקה את המשפחה בוופלים בטעם מיוחד שהמפעל ייצר בעיקר לחיילי צה"ל.

תיאור ילדותה של סבתא במרוקו

סבתא שולמית נולדה בעיר מרקש במרוקו. היא הייתה בת בכורה במשפחה בת שישה ילדים. לאחר שעלו לארץ ישראל נולדו למשפחה בישראל עוד שני אחיה הקטנים.

במרוקו סבתא גרה בבית אחד עם ההורים חביב וזוהרה והאחים שלה: מישל, פלורנס, קולט, אווה ודוד בחדר אחד גדול בבית של כמה משפחות. בבית זה גרו גם סבא שמעון וסבתא אסתר הסבים של סבתא שלי מצד האבא, יחד איתם גרו גם האימא של סבתא אסתר, זהרה, כלומר סבתא רבתא של סבתא שולמית  וגם הסבתא רבתא, סוליקה מצד האימא. בנוסף חיו יחד גם שלוש דודות, אחיות של סבא רבא חביב: חסיבה, ז'קלין וסול שהייתה ילדה מאומצת.

לסבתא היו חיים טובים במרוקו, מוקפת בכל בני המשפחה שפינקו אותה. לאבא שלה הייתה סנדלריה ברחוב הסנדלרים במרוקו. דודה חסיבה הייתה תופרת שתפרה בגדים לאנשים מצרפת ומאמריקה שגרו במרקש. הם הביאו בדים מיוחדים מצרפת ומאמריקה וביקשו לתפור להם בגדים מודרניים. באותה התקופה דודה חסיבה הלבישה את סבתא ואת כל בני המשפחה בבגדים מודרניים ובבדים יפים ומיוחדים. סבא רבא שמעון היה סוחר ותמיד דאג למשפחה והביא להם דברים מעניינים. סבתא רבתא אסתר הייתה בשלנית מצוינת ודאגה לכולם למאכלים טעימים ומפנקים. שבתות וחגים חגגו כולם ביחד ובשמחה משפחתית.

סבתא רבתא אסתר,  הייתה אישה שעזרה לפרנסת המשפחה בכל מיני עבודות, בחלק מהעבודות סבתא שולמית, כילד, גם עזרה בבית, למשל: סבתא אסתר הייתה מביאה חלקים של צעצועים שהיו צריכים לחבר בין החלקים השונים שלהם, למשל להרכיב גלגלים למכוניות קטנטנות, לחבר בין שני חלקי סירות קטנות או לחרוז חרוזים קטנטנים בצבעים שונים וליצור שרשראות יפות ומעניינות. כל בני המשפחה התגייסו לעבודה. הם ישבו על הריצפה בחצר הבית וגם סבתא שולמית תרמה את חלקה בעבודה.

סבתא זוכרת כמה משחקים בהם שיחקו במרוקו: 5 אבנים, קלאס, קפיצה על חבל, גולות, ריצות למיניהם, מחבואים ומשחקי כדור.

העלייה החשאית

בגיל שש וחצי בערך סבתא שיחקה בבובות עם הבת של השכנים שגרו באותה קומה ולפתע הגיעו שני בחורים צעירים שדיברו בחשאיות עם בעלי הבית. סבתא הבינה שיש כאן משהו חשוב שמדברים עליו. לאחר סיום השיחה הם קבעו עם בעל הביתה שיחזרו ביום מסוים בשעה מסוימת. סבתא חזרה לחדר המשפחה שלה וסיפרה להוריה כל מה שהיה אצל השכנים. ביום שנקבע ההורים חיכו בכניסה לאותם בחורים וכשהם הגיעו הם מיהרו להיכנס לשכנים ולנעול את השער שהפריד בין החדרים של המשפחות השונות. ההורים של סבתא הבינו שאלה הם שליחים ציוניים שהגיעו מארץ ישראל והם עוזרים ליהודים לעלות בצורה מאורגנת לארץ ישראל. העלייה אז הייתה חשאית ולכן היהודים שמרו בסוד את כל ההכנות לעלייה. ההורים של סבתא ביקשו מהציוניים גם שירשמו אותם לעלייה יחד עם כל הסבים והדודות. הם קיבלו הנחיה להיות מוכנים לכל רגע שיבואו לקחת אותם. המשפחה מכרה הרבה דברים שהיו להם כמו ארונות בגדים, כלים וכד' במשך שנה או יותר לכל אחד מבני המשפחה היה צרור בגדים קשור בבד, כי את ארון הבגדים מכרו. את השולחן והכיסאות מכרו, הם ישבו לאכול  ולהכין שיעורי בית על הריצפה.

בשנת 1963 קצת לפני פורים המשפחה קיבלה הודעה להיות מוכנים ליציאה לדרך יום אחרי פורים.

הם התבקשו להכניס לארגז עץ גדול דברים שהם רוצים לקחת איתם לישראל. בארגז הכניסו כלי עבודה מהסנדלרייה של סבא רבא, מכונת התפירה של דודה חסיבה, כלי מטבח, קערה לכביסה, מקל כביסה, עריסה לתינוק ועוד. את הארגז השליחים לקחו ושלחו לארץ ישראל בנפרד.

דודה סול שהייתה מאורסת לא הסכימה לעלות עם המשפחה ולהשאיר את ארוסה, לכן ארגנו מהר מאוד חתונה בפורים בערב ולמחרת כל המשפחה יצאה לדרך.

סבתא זוכרת את הדרך שבני המשפחה עשו ברגל מהבית במלאח – השכונה היהודית במרקש. לאוטובוס מחוץ לשכונה בו הם נסעו לקזבלנקה שם הם עלו על אונייה שהייתה אוניית מסחר שהסבו אותה לאוניית נוסעים. באונייה היו חללים גדולים שם התקינו מיטות על קומות עליהם ישנו אנשים ממשפחות שונות יחד. האונייה הביאה אותם למרסי בצרפת  שם שיכנו אותם בקונדרנס, מחנה עולים. הם שהו במחנה העולים לחניית ביניים. אחרי כשלושה ימים עלו שוב על אונייה שהביאה אותם למדינת ישראל. הפעם הייתה זאת אוניה יוונית מודרנית שהציעה תנאים הרבה יותר טובים. לכל משפחה היה חדר משלה עם מיטות נוחות, היה חדר אוכל מסודר ומרווח. כל ארוחה הכרוז היה מכריז שהגיע הזמן לארוחה ומזמין את כולם לאכול. ביום שבת הנוסעים הופתעו כאשר הכרוז הזמין אותם לבוא לאכול חמין של שבת.

אחרי כשבוע בערך בשייט בים התיכון המשפחה הגיעה לנמל חיפה. אנשי הסוכנות חיכו עם רשימות מסודרות וביקשו מכל משפחה לעלות על אוטובוס שיסיע אותם לביתם החדש במדינת ישראל.

את המשפחה של סבתא העלו על אוטובוס שנסע לנצרת עילית, עיר חדשה בהתהוות, ושיכנו אותם בשכונה בה כולם היו עולים חדשים שהגיעו ממרוקו, מאלג'יר, מטוניס ומרומניה. המשפחה קיבלה שתי דירות זו מול זו בשכנות. הדירות היו חדשות והילדים התלהבו מדלת ההזה במרפסת וזה היה המשחק החדש שלהם בארץ, לפתוח ולסגור את הדלת. בדירה היו שני חדרים וסלון עבור זוג הורים ושישה ילדים. הסבים והדודות קיבלו דירה דומה.

בדירה הייתה מיטה לכל אחד עם מזרן ושמיכה אחת אפורה דקה ואחת שחורה עם שני פסים לבנים בכל קצה עבה יותר, כמה כלי אוכל ומספר קופסאות אוכל כמספר בני המשפחה בהן היו כמה שימורים וחצי חבילה של משהו טעים שלא ידעו את שמו לימים הסתבר שזאת הייתה חצי חבילת חלבה.

כבר למחרת אבא של סבתא שולמית ודודה שלה חסיבה יצאו לדרך לחפש את בני המשפחה שעלו לארץ כמה שנים לפניהם. מבלי לדעת לאן לפנות יצאו לדרך והאוטובוס הראשון שהגיע עלו עליו. זה היה אוטובוס לעפולה, כנראה גם שהסוכנות נתנה להם סכום כסף לתחילת הדרך.

סיפור החיבור עם המשפחה במושב דבורה, בבית שאן , בקיבוץ מסילות ובקריית שמונה הוא סיפור בפני עצמו עליו עוד יסופר…..

סיפורו של תיק בר מצווה

סבתא מספרת על תיק הבר מצווה: שם החפץ: חלק מתיק לתפילין של בר מצווה. קיבלתי אותו מקרובת משפחה רחוקה, כחלק מחקירת התרבות היהודית. החפץ נשמר בארון בביתי. החפץ נמצא בראשות משפחתנו כ – 80  – 90 שנים. זה תיק עשוי מבד קטיפה ירוק ועליו רקמת זהב, הוא רקום בחוטי זהב. זה תיק לשמירת תפילין.

קרובת משפחה רחוקה, תופרת במקצועה, תפרה את תיק הבר מצווה עבור בנה. בחרתי להביא את החפץ הזה בגלל שהוא חפץ עתיק עם היסטוריה משפחתית וסמלית לעם היהודי.

תיק התפילין העתיק

תיעוד משפחתי – התמונה שבחרנו

סבתא מספרת שהתמונה צולמה במרוקו בעיר מרקש בסטודיו לצילום. בתמונה רואים את סבתא שולמית כשהיא קטנה יחד עם אימא שלה, סבתא רבתא זוהרה ז"ל והאחים של סבתא שולמית מישל ופלורנס.

סבתא שולמית גרה היום בטירת הכרמל. מישל, שהיום גר באמריקה ופלורנס שהיום גרה בטירת הכרמל. את הבגדים של כולם תפרה דודה חסיבה, דודה של סבתא שולמית. את הנעליים יצר סבא רבא חביב שהיה סנדלר במקצועו. התמונה מבוימת על ידי הצלם בסטודיו. בתקופה זו את התמונות הדפיסו בשחור לבן ושילמו הרבה כסף על תמונה אחת.

התמונה צולמה בשנת 1959, באמצע היום בקיץ. האווירה הייתה אווירה של תיעוד. במשפחה של סבתא שלי באותו תקופה לא היו בעיות. בתקופה זאת במרקש הערבים שלטו, היהודים חיו יחד עם הערבים בחיים משותפים ברוב הזמן. היו גם תקופות קשות ליהודים. בשנת 1901 הוקם תא ציוני ראשון והוא פעל בקרב היהודים בעיקר בפעילות חברתית. בשנת 1920 הוקמה אגודה ציונית מאורגנת ראשונה במרקש. יהודים החלו לעלות כבר בשנת 1919 ובעיקר במהלך מלחמת העצמאות. בשנת 1947 יצאו בספינות מעפילים כמה עשרות יהודים, גל נוסף של עולים היה בשנים 1955 עד 1956 בעקבות התעוררות לאומית של הערבים. בתקופה זאת מתחיל סיפור העלייה של המשפחה של סבתא שולמית.

בשנת 1954 דודה של סבתא שולמית, יוסי אזולאי עלה לארץ במסגרת עלית הנוער והוא בן 14 בלבד. אחרי תקופה קצרה הגיע לקיבוץ מסילות בעמק בית שאן וכל השנים היה רפתן של הקיבוץ. בשנת 1956 הסבים והדודים של סבתא שולמית עלו לארץ והגיעו לקריית שמונה שם הם חיים עד היום.

סבתא שולמית ומשפחתה עלו בגל העלייה של 1963 הם הגיעו לנצרת עילית אשר לימים השם שלה הוחלף לנוף הגליל. סבתא רבתא זהרה ז"ל, החליטה לתעד את הילדים שלה כשהם קטנים. היא גם הוסיפה סמל יהודי שהוא הציצית של דוד מישל ולקישוט הוסיפו סידור פרחים. הילדים לא רצו להצטלם והם לא נראים מרוצים בגלל מה שהצלם אמר להם לעשות בתמונה.

מי שצילם את התמונה הוא צלם מקצועי בסטודיו. התמונה צולמה בגלל שאימא רצתה לתעד את הילדים שלה. התמונה צולמה עבור המשפחה של סבתא שולמית. המצולמים מודעים לכך שמצלמים אותם מלבוש המצולמים ניתן ללמוד שהאוירה חגיגת ומתוכננת. התמונה צולמה במבנה סטודיו לצילום עם וילון ברכה וזר פרחים שמקשט את התמונה

תמונה משפחתית – התמונה צולמה במרוקו בעיר מרקש בסטודיו לצילום

הזוית האישית

סבתא שולמית: שמחתי לקבל הזמנה למפגשים בין דוריים בכיתה ו' בה לומד נכדי יהונתן. בדיוק לפני שנה נסענו, כל בני המשפחה, לטיול שורשים במרקש שבמרוקו. ליד הבית בו נולדתי סיפרתי על החיים שלי כילדה בבית ההוא במרוקו. במפגשים בכיתה הייתה לי הזדמנות לספר את סיפור העלייה של משפחתי ממרוקו ואת חלקי בהגשמת החלום לעלות לארץ ישראל. כשסיפרתי את אגדת השם שלי היה חשוב לי לספר על דודי יוסי אזולאי ז"ל קיבוצניק מקיבוץ מסילות שעלה בעליית הנוער בגיל 14, לארץ ישראל. דרכו הייתה לי הזדמנות לספר ליהונתן פרק בהיסטוריה של עם ישראל וחלקו של דודי ואחר כך של המשפחה המורחבת בבניית המדינה.

אני חושבת שהסיפור האישי מקרב את יהונתן להיסטוריה של עם ישראל והופך את ההיסטוריה לדבר מוחשי שנעשה ע"י אנשים רגילים. בדרך כלל לילדים אין סבלנות להקשיב ל "סיפורי סבתא" וכאן הייתה הזדמנות להתחברות הדורות ולשימור הידע ההיסטורי והמשפחתי.

האווירה בכיתה הייתה מאוד נעימה והיו סיפורים מאוד מעניינים מכל הסבים והסבתות שהגיעו למפגשים וכל זה בניצוחה המקצועי והנעים של מחנכת הכיתה דינה.

באופן אישי פגשתי סבא ושתי סבתות שהכרתי בעבר במסגרת עבודתנו המשותפת ומאוד נהניתי להכיר אותם מזווית אחרת. התרגשתי מאוד כאשר סיפרתי ליהונתן על אבא שלי, סבא רבא של יהונתן, סבתא אחרת שישבה בשולחן שלנו זיהתה את הסיפור של הסנדלר מנצרת עילית, אבא שלי, אצלו היא תיקנה נעליים. בזמן שהיו מתקנים נעליים ולא מחליפים לעיתים תכופות כמו היום.

יהונתן נכדי האהוב, אני מאחלת לך להמשיך בגאון להיות חוליה בשרשרת הדורות של העם היהודי. כפי שאמר יגאל אלון: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל."

תודה על ההזדמנות לחזור לכיתה ולהנות יחד אתך מלמידה משמעותית וחוויתית. תודה למחנכת דינה על ההובלה של התוכנית ועל החיוך וסבר הפנים היפות בהם קיבלה אותי ואת האחרים כל פעם שנפגשנו.

יהונתן: היה לי מאוד כיף עברתי חוויה לחיים ולמדתי הרבה מסבתא.