מאגר סיפורי מורשת

שמי יהלי שקל, בתוכנית הקשר הרב דורי, השנה יחד עם סבתא שולה לחיאני. סבתא שולה נולדה בעיר קזאבלנקה שבמרוקו בשנת 1948, היא עלתה לישראל בשנת 1956.

סבתא שולה מספרת: 

אחי הגדול שמו מקס, הוא עלה לארץ עם תנועת הנוער "עליית הנוער". גם אמי רצתה מאוד לעלות לארץ בגלל שהפרידה מבנה הייתה לה מאד קשה. הקרע ממנו הקשה עליה, הוא היה אחי הבכור, דמות מאוד חשובה במשפחה ולכן  בסופו של דבר, אבי הסכים לעזוב את כל העסקים שהיו לו במרוקו, לעלות לארץ ולהצטרף לבנם הבכור, מקס.

העלייה לישראל

העלייה לארץ לא הייתה מותרת בתקופה זו, לכן עלינו לארץ בצורה חשאית, בדרך מסתור. בעזרת אנשי הסוכנות ו"עליית הנוער" הצלחנו להשיג אונייה לצרפת, שם שהיינו במחנה ביניים שנקרא קונדרנס. היינו אמורים להיות שם כחודש ימים ואז לעלות לארץ. החודש הפך לחצי שנה, התעכבנו כחצי שנה.

בזמן שהותנו במחנה קונדרנס, בצרפת, שניים מאחים שלי נשרפו מסיר בישול וקבלו כוויות קשות. תנאים המגורים במחנה לא היו פשוטים, וזו הייתה תאונה קשה. הכוויות היו בדרגה קשה ולכן הם אושפזו בבית החולים. החיים במחנה היו קשים, האוכל היה מוקצב במנות קטנות. אבי היה קונה אוכל באופן עצמאי והיינו אוכלים ישר מתוך הפרימוס עליו בשלנו את האוכל.

אבי היה עשיר מאוד במרוקו, כשעלינו לארץ, הוא הביא עמו הרבה כסף. במרוקו, הוא היה סוחר בדים. כשהפלגנו באונייה, מישהו הלשין ואמר שיש לנו כסף רב וגם תבלינים, בדים וסיגריות. את הכסף והסיגריות לקחו לנו ונשארנו עם הבדים והתבלינים. מאוחר יותר אבי מכר את הסחורה וכך היה לנו מעט כסף לחיות.

אחרי חצי שנה בשנת 1956, עלינו סוף, סוף ארצה, הגענו לנמל חיפה. אחי הבכור חיכה לנו שם וקיבל את פנינו. לקחו אותנו לקריית מלאכי. לא דיברנו עברית ולא הבנו לאן לוקחים אותנו. אני הייתי בת שמונה כאשר עלינו לארץ,  יותר קטנה מיהלי בארבע שנים. חיינו במעברה בפחונים בקריית מלאכי ושם ביישוב אני חיה עד היום.

החיים היו לא קלים, גרנו ליד בית העלמין מקום לא פשוט. אבי שהיה במרוקו סוחר עשיר ומכובד, נאלץ לחפש עבודה כל עבודה שנתנו לו. הוא התחיל בעבודה פיזית קשה עבודה עם טוריה. אבי ממש לא אהב לעבוד בטוריה, אך לא הייתה לו ברירה – הוא היה חייב לפרנס את המשפחה. הדבר השפיע מאד לרעה על אבי שהיה סוחר במרוקו. לאט לאט אבי הצליח לבנות את עצמו שוב כאיש עסקים ופתח חנות תבלינים.

אותי שלחו לבית הספר אלי כהן בקריית מלאכי. בית ספר שגם בנותי למדו בו. לאחר מספר שנים עברנו מפחון לגור בצריף בו החיים היו קצת יותר נוחים. מהצריף עברנו למבנה בשיכון.

בגיל 17 הכרתי את סבא מימון. הכרנו דרך חברים ולאחר תקופת חברות התחתנו. את בתי הבכורה ילדתי בגיל 18.

 במסיבת החינה שלי לפני החתונה

בקריית מלאכי המשכנו לגור גם אחרי נישואינו, שם בנינו את ביתנו עם ששת ילדינו, שבנתיים כולם גדלו ובגרו וגם בנו משפחות. חלקן בקריית מלאכי, לא כולם נשארו לחיות כאן, אלא רק שתי בנותי גרות ביישוב קריית מלאכי עד  יחד איתי.

 אני וסבתא בבית הספר במפגש תוכנית הקשר הרב דורי

הזוית האישית

יהלי שקל: לי היה כיף ללמוד על העבר של סבתא שלי וסבתא שלי נהנתה מהשיעורים ומהמפגשים.