מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה גולומב נולדתי ב1945 בטשקנט שברוסיה.

ההורים שלי נולדו בפולין. לפני שנולדתי הפולנים והגרמנים, אספו את כל היהודים בסביבה, ורצו להרוג אותם. היו יהודים שהצליחו לברוח, אבא שלי ואח שלו הצטרפו לפרטיזנים. והמשפחה של אמא שלי ברחה לעיר טשקנט שבאוזבקיסטן. ההורים שלי הגיעו לעיר טשקנט, אחרי שחיילים רוסים הסיעו אותם לשם, דרך הגבול. ההורים שלי נפגשו שם עוד פעם ואז הם התחתנו. כעבור שנה אני נולדתי.

כאשר הייתי בת שנתיים, הגיעו מארץ ישראל שליחים מיוחדים, והציעו לכל היהודים בסביבה לעלות לארץ ישראל. המשפחה שלי הסכימה, וזה היה מאוד מסוכן, כי עדיין נשארו עוד גרמנים. אז היינו נוסעים בלילות ומתחבאים ביום. הגענו עד לאוסטריה ושם גרנו בעיר פוך במשך חצי שנה. אני חליתי במחלת השעלת, רק השתעלתי אבל היו צריכים לשלוח את ההורים שלי, ואת הדוד שלי לצרפת, כדי שאני לא אדביק את הילדים בקבוצה.

הגענו למרסיי שבצרפת. קיבלנו בית יפה ,וחיכינו לאנייה שתיקח אותנו לארץ. לפני שהגיעה האנייה עברנו תקופה קשה בדרכים, ומי שדאג לנו לאוכל אלה היו יהודים מאמריקה. כשהגיעה האנייה בשם "פאביה" עלינו לאנייה והפלגנו לארץ . האנייה (ידוע גם בשם "קרב עמק האיילון") הייתה ישנה ומפחידה , הנסיעה הייתה מסוכנת, כי לא נתנו ליהודים להיכנס למדינת ישראל. הפלגנו רק בלילה, כי האנגלים הפציצו את האוניות, ולא היה אוכל או שתיה שהספיקו לאנשים ולילדים על האנייה.

הגענו לארץ ישראל למקום שנקרא עתלית, חיילים הורידו אותנו בחבלים לסירות קטנות. את אבא שלי ואח שלו לקחו למלחמה ואת יתר המשפחה העבירו לבתים בעיר חיפה, לבתים שהיו ממש על שפת הים. היה מאוד קשה, הערבים נלחמו בנו, ולא היה כמעט אוכל. כל משפחה קיבלה שתי ביצים, כוס קמח וכוס אורז, סוכר היה בקוביות. אני הלכתי לגן וסבתא שלי שמרה עלי כל הזמן. בהמשך, עליתי לכיתה א', ונולד לי אח קטן.

אני זוכרת שלבית הספר תמיד היינו הולכים בזוגות ולא היו בו חשמל. היינו משתמשים באור נרות.

סבתי בילדותה

הזווית האישית

לאו ואמה: למדנו שסבתא נולדה ברוסיה, ועל הסיפור של משפחתה. היה לנו כיף ללמוד על השורשים שלנו.

סבתא: החיבור בין הילדות שלי, לבין הילדות של הנכדים שלי, היא פשוט מצוינת. למדתי שהקשר שלי עם הנכדים שלי, הוא עמוק ומלא אהבה ותקווה, שהחיים יהיו טובים עם שלום לכולם.