מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי אידה ילניק, בת 76 כיום. היא נולדה באוקראינה (שהיית אז חלק מרוסיה) בשנת 1947 בעיר קטנה בשם סטארוקונסטנטינוב.

היא נולדה לזוג הורים ראיסה ושמעון ברן. ההורים של סבא וסבתא רבא שלי, יחד עם עוד ארבעים ושמונה בני משפחותיהם יהודים, נהרגו על ידי הנאצים בעיר שהם גרו בה (סטארוקונסטנטינוב) ונקברו בקבר האחים. כך לסבתא ולסבא רבא שלי לא נשארו קרובי משפחה. לסבתא שלי היית עוד אחות קטנה בשם סוניה, סבתא ואחותה נקראו בשמם של בני המשפחה שנספו בשואה.

ילדותן של סבתי ואחותה

בשנת 1953, סבתא היית בת שבע ואחותה בת ארבע, בתקופת החורף אמא שלהן הלכה לקנות לחם, ובגלל שהיה צריך לעמוד בתור ארוך, כדי לקנות לחם, הבנות נשארו לבד בבית נעול, האח היה דלוק, והבנות שיחקו על המיטה. הן קירבו את המיטה לקיר האח, ומרוב חום המזרון התחיל להתלקח והבית התמלא בעשן. אחותה ניסתה לכבות את השריפה על ידי מטאטא, ופעולה זאת גרמה לשרפה חזקה יותר. סבתא ניסתה לכבות את האש על ידי מים מצנצנת הדגים. הבנות לקחו את החתול ואת הדגים בצנצנת ורצו לדלת והתחילו לקרוא לעזרה, השכנים שמעו את הצעקות ונכנסו לבית לעזור. הם לקחו את הבנות, את הדגי נוי בצנצנת ואת החתול והזמינו אותם לבית שלהם, והצילו אותם. לשכנים קראו שלום ופסיה.

כעבור זמן קצר אמא שלהן חזרה הביתה, ובעזרת השכנים הם כיבו את השריפה. מאז לאחותה של סבתא התחילו לקרוא בצחוק "כבאית".

סבתא שלי גדלה במשפחה קשת יום. ההורים שלה עבדו קשה במדינה, שהיית הרוסה אחריי מלחמה, היה מחסור במזון ובמים, והיו להם קשיים רבים. אבל, למרות הכל הילדים למדו בבית ספר יהודי, וסיימו ללמוד עם ידע רב.

תקופת הנערות של סבתא אידה היית טובה יותר מהילדות שלה, ושמחה בגלל שבשנות ה60 המדינה היית עשירה יותר, המדינה התאוששה (רוסיה) ממלחמת העולם השנייה.

אחרי שסבתא שלי סיימה לימודים בבית ספר העירוני בשנת 1964, היא נסעה ללמוד הוראה באוניברסיטה, בעיר פרים שברוסיה, וסיימה את הלימודים בהצלחה רבה, סבתא שלי רצתה להיות מורה ללשון וספרות וקיבלה בזה תואר.

בשנת 1966 היא התחתנה עם סבא שלי גריגורי ילניק, וכעבור זמן קצר אחרי החתונה, הם נסעו לגור בעיר חברובסק שבמזרח המדינה רוסיה, סבא שלי שירת במשטרה. בשנת 1998 עלו סבא וסבתא שלי לעיר לחיפה שבארץ ישראל. בגלל הגיל שלהם תהליך הקליטה בארץ לא היה פשוט אך הם התגברו. סבתא שלי יודעת לדבר עברית כמעט שוטף ולכתוב בעברית, סבא שלי נפטר בשנת 2002 ולא זכיתי להכיר אותו.

היום סבתא שלי גרה בדיור מוגן בחיפה בדירה יפה ומסודרת. יש לה שכנים טובים, בדיור המוגן הם חוגגים ביחד חגים, ימי הולדת, משחקים משחקי שולחן כגון: דומינו, משחקי חשיבה ועוד. הם מארגנים ביחד הופעות, ויש לה קשר טוב עם המשפחה והוא חזק מאוד, תמיד מבקרים אותה והיא לא מרגישה בודדה רוב הזמן. לפחות פעמיים בשבוע סבתא עובדת במשרד בבניין דיור המוגן שלה.

חלום שהיה לסבתא

היו לסבתא שלי הרבה חלומות שהתגשמו אבל השניים העיקריים היו שהיא תהיה מורה ללשון וספרות, ושתי הבנות שלה (אמא שלי ואחותה) יהיו רופאות.

הזווית האישית

יהונתן: היה ממש כיף ומצחיק ועצוב. למדתי המון. אני בחרתי לראיין את סבתא שלי כיוון שאני רוצה לדעת מהו הסיפור שלה. והעבר שלה, ואני מתעניין בזה. עבודה זאת היית מאוד מהנה, למדתי דברים מאוד מעניינים, עצובים ומצחיקים על סבתא. היה לי מאוד מעניין ללמוד על העבר של סבתא שלי, ואני מרגיש שגיליתי דברים על סבתא  ומשפחתה שבחיים לא דמיינתי שאגלה. עבודה זאת נתנה לי את היכולות לכבד את הזולת ואת האחר, וגילתה לי עולם אחר לגמרי, כמו בפתגם המפורסם שאומר "עם שאינו יודע את עברו, הווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". לראיין היה ממש כיף, כבר הרבה זמן לא היית לי הזדמנות לדבר עם סבתא אחד על אחד, היה לי מאוד כיף להקשיב לה, ולדבר והיה בקול שלה שמחה ורגש כשהיא דברה, הרגשתי שגם היא נהנתה לספר.

סבתא אידה: במהלך הריאיון אני בכיתי מבפנים קצת, גם מעצב וגם משמחה, מצד אחד היה לי קשה ועצוב, לתאר את החיים במלחמות בעוני ובכאב, ומצד שני היה לנו כיף גדול לדבר ולכתוב ולשתף חוויות ביחד.