מאגר סיפורי מורשת

שמי אלון, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי ובחרתי לתעד את סיפורה של סבתא רבתא שלי, מרים דמתי. סבתא מרים נולדה בתימן בכפר בשם אלמגארין, היא סיפרה לי על המסע הארוך שעשתה עם משפחתה כדי להגשים את חלומם ולהגיע לארץ ישראל.

 סבתא רבתא מרים מספרת:

"נולדתי בתימן וחיינו בכפר ערבי שקראו לו אלמגארין. הכפר שגרנו בו היה כפר ערבי וחוץ מהמשפחה שלנו, גרו בו עוד שתיים או שלוש משפחות נוספות של יהודים. היו לי חברות ערביות בכפר. הן היו החברות הכי טובות שלי. אפילו, היינו הולכות ביחד להתרחץ בנחל ליד הכפר. מישהי הייתה שומרת למעלה שאף אחד לא יתקרב ואנחנו היינו מתרחצות למטה בוואדי במים הקרים של הנחל.

העלייה לישראל

אבא שלי, יעקב דמתי, היה כמה שנים בעדן. זו הייתה עיר נמל בדרום תימן שהייתה בשליטת הבריטים והוא עבד שם ושלח לנו כסף. בגיל 14 בערך, כאשר כבר הייתי נשואה לשלום, ההורים שלי החליטו לעלות סוף סוף לארץ ישראל.

יום בהיר אחד עזבנו את הבית שהיה לנו שם והתחלנו ללכת לכיוון עדן. רק משם אפשר היה לעלות על אנייה ולהגיע לארץ ישראל. כמה שאני והחברות שלי בכינו כאשר עזבנו. זה לא היה פשוט בכלל לקום ולעזוב את הכל מאחורינו.

אימא שלי, אני, שלום בעלי ואחי הקטן יפת, יצאנו לדרך. זה היה יום ראשון ויצאנו מהבית בצהרים. לקחנו איתנו רק אוכל וקצת כסף. את הכסף החבאנו בכיסים פנימיים בבגדים שלנו שאימא שלי תפרה כדי שלא ידעו שיש לנו כסף וישדדו אותנו בדרך.

הלכנו ממש ברגל. בלילה הראשון הגענו לכפר של יהודים ושם עברנו את הלילה אצל משפחה שאירחה אותנו. הם הכינו לנו ארוחת ערב של פיתות ומרק. את הפיתות שהכינו ייבשו בתנור, כדי שאפשר יהיה לשאת אותן איתנו במסע לעדן. כדי לאכול את הפיתות היבשות טבלנו אותן בדבש או במים.

בסך הכל הלכנו שבוע ימים. ביום הלכנו ללא הפסקה ובלילה עצרנו ללון בכפרים ערביים שעברנו בהם בדרך. את הדרך הראה לנו מורה דרך ערבי, שליווה אותנו כדי שלא נלך לאיבוד וערבי אחר שהצטרף, סחב עבורנו את כל מעט הציוד שהבאנו עימנו.

בכל הכפרים שעצרנו בהם ידעו שאנחנו יהודים ונתנו לנו לאכול ומקום ללון בו. בגלל הכשרות לא יכולנו לאכול הכל, אבל הסתפקנו באכילת פיתות. הם לא דרשו מאיתנו כסף עבור הלינה והאוכל. זו הייתה הכנסת אורחים שהם ראו בה כמצווה. לאורך כל הדרך בה הלכנו, לא היו לנו בעיות ולא חששנו שיאונה לנו רע.

לפני שהגענו לעדן עצרנו בעיר שנקראת אלשיח. שם הבנו שלא ניתן להיכנס לעדן ללא אישורי כניסה מסודרים מהבריטים. אבא שלי היה צריך לצאת מעדן עם אישורי כניסה עבורנו ולפגוש אותנו באלשיח, אבל מסיבה כלשהי, לא נתנו לו לצאת ולכן, נתקענו באלשיח עוד שבעה-שמונה ימים.

כל הגברים שבחבורה: מורה הדרך הערבי, הערבי שסחב לנו את הציוד, שלום בעלי ואחי הקטן יפת, התחפשו לערבים בני העיר עדן ועברו את הגבול של עדן בגניבה. נשארנו באלשיח, רק אני ואימא שלי. אחרי כמה ימים, אימא שלי פגשה יהודי שהצליח להכניס אנשים בשקט לעדן. אימא שלי שילמה לו כסף והוא יצא איתנו לדרך. הגענו לחוף הים והוא אמר לנו ללכת ישר לאורך החוף עד שנגיע לעיר עדן. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את הים הגדול.

התחלנו ללכת לאורך החוף לכיוון עדן ופתאום ראינו עמדת שמירה ושומר עמד בה וצפה לכיוון שלנו. הוא קרא לנו לעצור ואנחנו פחדנו שהוא יחזיר אותנו בחזרה לכפר שלנו בתימן ממנו יצאנו. השומר שאל אותנו מאיפה אנחנו? אימא שלי אמרה לו שאנחנו הגענו מעדן. היא שיקרה לו כמובן. הוא התחיל לשאול אותה שאלות על עדן כדי לראות אם היא לא משקרת והמזל הגדול שלנו היה שאימא שלי פעם הייתה בעדן עם אבא שלי ולכן הכירה היטב את העיר. אימא שלי ענתה לשומר על כל השאלות שהוא שאל אותה ולאחר מכן, הוא שיחרר אותנו ונתן לנו להתקדם.

עדן הייתה עיר מסודרת ויפה. הגענו לגן עם עצים שפרסו את הצל שלהם על הקרקע והיה שם מאד נעים. היו שם הרבה אנשים ופתאום ראינו את אבא שלי, יעקב דמתי. לא ראינו אותו כבר חמש או שש שנים. רצתי אליו וחיבקתי אותו כל כך חזק. כשהוא ראה שזו אני, הוא פרץ בבכי. כמה שהוא בכה וכמה שאני בכיתי. כל כך שמחנו להיפגש סוף סוף. אבא שלי ניגש לאימא שלי ונישק אותה במצח. אני הייתי בסך הכל בת 14 שנים באותו הזמן.

סוף סוף אכלנו אוכל כמו שצריך. אבא גם קנה לנו בגדים חדשים ויכולנו לנוח אחרי הצעדה הארוכה מהכפר שלנו בתימן.

בסך הכל היינו בערך חודש בעדן. אחרי שסידרנו את כל האישורים, אני ושלום בעלי, עלינו על אנייה שלקחה אותנו לעיר סואץ שבמצרים. ההורים שלי ואחי הקטן יפת, נשארו עוד ארבע שנים בעדן והגיעו לארץ ישראל אחרינו.

באונייה שהינו כל זמן ההפלגה על הסיפון. שם גם הלכנו לישון. ההפלגה לסואץ ארכה שמונה ימים נוספים. הגענו לסואץ שבמצרים ושם נתנו לנו לחם לאכול. היו שם יהודים מארץ ישראל שקיבלו את פנינו ועזרו לנו לעלות על רכבת שלקחה אותנו לארץ ישראל. אחרי נסיעה ארוכה ברכבת, הגענו לעתלית בשעת לילה מאוחרת. היינו כל כך עייפים שפשוט נשכבנו על החול ונרדמנו עד הבוקר. זה היה בשנת 1944.

מעתלית לקחו אותנו בבוקר למעברת אוהלים ברמתיים (הוד השרון של היום). העמיסו אותנו על משאיות וטנדרים ויצאנו לדרך.

כשהיינו ברמתיים, שלום, בעלי, אמר שהוא הולך לכפר יעבץ לראות מה יתנו לו התימנים שם, ואמר שיחזור באותו יום. הוא לא חזר. כל הלילה בכיתי. השכנה באה והזמינה אותי לישון איתם באוהל. היא פינתה לי את המיטה שלה והלכה לישון עם בעלה באותה מיטה, אבל הם היו שמנים אז היא באה למיטה שלי וישנו ראש לכפות הרגליים.

בבוקר שלום עדיין לא חזר. ישנתי שם עוד לילה והוא עוד לא חזר, אז לקחתי את עצמי לאוטובוס שבא לרמתיים מתל אביב. רציתי לנסוע לחדרה, שם ידעתי שיש לי דודים ודודות שהגיעו לארץ עוד לפנינו. לרוע מזלי, שכחתי את שם המקום. הנהג ניסה להציע לי כל מיני אפשרויות של שמות, אבל הוא לא אמר חדרה. הוא אמר לי לשבת בצד ולנסות להיזכר. ישבתי בצריף ששימש כקופה ובכיתי. ישבתי שם בערך שעתיים עד שפתאום מישהו הגיע וביקש לקנות כרטיס לחדרה. קפצתי משמחה כי נזכרתי שזה שם העיר שרציתי להגיע אליה. קניתי כרטיס ועליתי לאוטובוס.

הנהג הוריד אותי בחדרה והראה לי איפה השוק. נזכרתי בהורים שלי ובאחי הקטן שעזבתי בעדן. חיכיתי לראות פרצוף מוכר של תימני. ביקשתי ממישהו שיראה לי את הדרך לנחליאל ואיכשהו הגעתי לבית של הדוד שלי. הבית היה סגור. המשכתי ללכת, אבל לא ידעתי איפה הדודה שלי גרה. שאלתי אנשים ברחוב שהראו לי את הבית שלה. הדודה מזל הייתה בחצר, כיבסה בגדים. נכנסתי אליה בבכי. הדודה אמרה לי שטוב שהגעתי ושאפסיק לבכות. רציתי לעזור לה והיא לא הסכימה בשום פנים ואופן. במקום זה, היא נתנה לי לאכול אבל אני המשכתי לבכות מגעגועים להוריי ולאחי. גם הדודה בכתה איתי. הדוד הגיע כשסיימתי לאכול. הוא היה בן אדם צדיק. הוא שמח לראות אותי.

נשארתי שם ושלום עוד היה בכפר יעבץ. אחרי שבוע בערך הוא בא לחפש אותי. כעסתי עליו שהשאיר אותי לישון לבד באוהל בפרדס ברמתיים, ורבתי איתו. לא רציתי לחזור לרמתיים והוא רצה להתגרש. אני לא רציתי להתגרש עד שההורים שלי יגיעו גם הם לארץ ישראל, כי הם אלו שעשו את העסק הזה לחתן אותנו. שכרתי חדר בנחליאל. לא היו מים לשתייה ולמקלחת בבית. בשביל זה היה צריך ללכת עד הפרדס. תנאי המחייה שם היו ממש גרועים. הדודה שלי שמרה עלי כשהתקלחתי שלא יבוא מישהו. לפעמים אני נזכרת וחושבת איך הקב"ה נתן לי כוח ובריאות לסבול את כל מה שסבלתי כשהגענו לארץ ישראל.

שלום גר במשך שנה לבדו אצל בת דודה של אימא שלו, גם כן בנחליאל ואז הסכמתי שיחזור הביתה. באותה התקופה ההורים שלו ושלי הגיעו גם הם לישראל. ההורים שלי התארחו אצל הדודה שלי בנחליאל, שהייתה הולכת לישון אצל קרובת משפחה שלה כדי שיהיה להם מקום. גרנו בחדר בנחליאל. לא ידענו כל כך לדבר עברית. השפה שלנו היתה ערבית וזה היה קשה מאד להסתדר, כי לא הבינו אותנו ואנחנו לא הבנו אחרים.

בתימן היה לנו הכל. היה לנו כסף והיה לנו שפע של אוכל וחברים. אבא שלי עבד במסחר ואימא שלי הייתה תופרת. תימן הייתה גן עדן עבורנו, אבל רצינו לעלות לארץ ישראל, ארץ הקודש. חלמנו להגיע לירושלים ולבית המקדש.

כמה שנים מאוחר יותר, קנינו דונם אדמה בנווה חיים בחדרה ובנינו עליו בית ומשפחה. ההורים של שלום, שהיו בעצם הדוד והדודה שלי, עזרו לנו ונתנו לנו את הכסף. אני עבדתי בקיוסק ובמשק בית. עבדתי קשה ושלום עבד בפרדס.

סבתא רבתא, מרים מספרת על מסע העלייה הקשה מתימן לישראל

סבתא מרים מספרת לאלון על התכשיט המיוחד מתימן (התכשיט בתמונה למעלה)

הזוית האישית

סבתא רבתא מרים: אני מאד מעריכה את אלון, הנין הבכור שלי, שבא ושאל אותי שאלות על העבר שלי. היום כבר לא שואלים שאלות כאלה וחשוב לי מאד שידעו מאיפה באתי ואיזו דרך קשה עברתי בדרך מתימן לארץ ישראל. אנחנו התפללנו בתימן כל שנה וייחלנו להגיע לארץ ישראל. חשוב לי לספר לדור הצעיר על הקשיים שעברנו בדרך לארץ-ישראל ובתחילת דרכנו פה בארץ. עברנו קשיים רבים, כי לא היה פה בארץ כלום. עוד לא הייתה מדינה כשהגענו. אבל מאז ועד היום, ברוך השם, הקמתי משפחה, נולדו לי שני ילדים שהתחתנו שמהם יש לי ששה נכדים שמהם זכיתי לארבע עשרה נינים. אני מאד שמחה שאלון בא אליי ושאל אותי שאלות על העבר שלי. אני מאד גאה בו על זה.

הנין אלון: היה לי מאוד כיף ומעניין לעבוד ולשמוע את הסיפור של סבתא רבתא מרים. אני גם יודע שזה מאוד חשוב להעביר את הסיפורים האלה לדור שלנו ולדורות הבאים.