מאגר סיפורי מורשת

ב"ה

שמי קרול עמר. נולדתי בשנת 1960 והתגוררתי בפריז שבצרפת. בגיל שמונה עשרה זכיתי לעלות לארץ ישראל. אני בת לאסתר והנרי בושושה, ולי שני אחים מלבדי.

אבי ז"ל נפטר בשנת 2018 ממחלה קשה. אמי הייתה בפריז במלחמת העולם השנייה (השואה) כשהיא הייתה בת שלוש עשרה. התנאים בשואה היו קשים ולא אנושיים. אנשים קיבלו כרטיסי מזון, וככה היו מקבלים אוכל. אסרו על היהודים להחזיק כסף או רכוש כלשהו בזמן השואה. הנאצים הכריחו את היהודים לענוד טלאי צהוב, על מנת שיוכלו לזהותם כיהודים. הם לא הורשו ללכת לבית הספר. הכל היה דל ומעט, מכל הבחינות, אך ב"ה הייתה להם אמונה חזקה, והם הסתדרו שמחו במה שהיה.

בזמן המלחמה היו חסידי אומות עולם, גויים, אשר עזרו ליהודים. למשפחתי היה נס, הם התחבאו אצל חברים גויים, בשכונה אותה הנאצים לא הספיקו לכבוש ברוך ה'.

ילדותי

בית הספר בו למדתי לא היה דתי, אך למדו בו רק בנות. לא הייתה תלבושת אחידה. אהבתי את כל מקצועות הלימוד, למעט מתמטיקה שאותה אני לא מחבבת עד היום. הייתה לי מורה שלה אני מוקירה תודה עד היום, מכיוון שהיא עזרה לי להיפטר משגיאות הכתיב שלי וקידמה אותי בקריאה ובכתיבה. בשונה מהיום, היינו מכבדות את המורות שלנו: כאשר הייתה נכנסת מורה לכיתה היינו עומדות ומברכות אותה לשלום. לא התיישבנו עד שהיא התיישבה.

האוכל בבית הספר לא היה כשר, ולכן הלכתי לביתי לארוחת הצהרים. לאחר מכן חזרתי לבית הספר. אהבתי לאכול אוכל שאינו נחשב כבריא, למשל, צ'יפס. יחד עם זאת כן הקפדתי לאכול גם ירקות בשביל הבריאות. אהבתי לאכול במיוחד את הממתק "דובונים מצופים בשוקולד".

בילדותי אהבתי לשמוע מוסיקה בסגנון רוק-ג'ז, ולרקוד רוק-אנד-רול, טוויסט, סלואו. הסטייל של המוסיקה היה אז דיסקו ופופ מיוסיק. אחד מהזמרים האהובים עלי היה קלוד פרנסוס. כיום אני לא שומעת שירים אלו, הם לא מרגשים אותי. זמר נוסף אותו אהבתי ואני שומעת עד היום, הינו ג'ורג' בנסון.

האמצעים ואופני התקשורת בשנות העשרים שלי היו אז ה-"BOOM", כשהיינו בבית הפעלנו תקליט ורקדנו. בשעות הפנאי היינו הולכים לדיסקוטק, לסינמה ולתיאטרון. אמצעי הקשר היה טלפון עם חוט, לא כמו הטלפונים של היום. אז לא היה וואצאפ ומדיה חברתית והדרך לתקשר הייתה מכתבים בגלויות. בילדותי, היו לי הרבה חברות וביחד היינו קופצות בחבל ומחליקות על הקרח. יש לי חברה ששמרתי אייתה קשר מגיל 10 ועד היום.

בזמני, זוגות הכירו באוניברסיטה, בסינמה סיטי, בדיסקוטק וגם בתנועות נוער. הקשר היה למטרת חתונה. בשונה מהיום. בבית היו חוקים, לדוגמא, צריך היה לחזור הביתה לפני שקיעת החמה, הייתה הכרות בין ההורים שלנו להורים של החברים איתם יצאנו לבלות, היה אסור לישון מחוץ לבית עד החתונה ועל מנת לצאת לדייט, קודם לכן היינו מתארסים. מעבר למגורים משותפים היה כמובן רק לאחר החתונה. הקשר שלי עם הוריי היה קשר מיוחד ופתוח, אמי הייתה קשובה ואפשרה לנו להביע את עצמנו, מה שהיה פחות שכיח באותה תקופה. כאשר הרגשתי קושי לפנות לאמי פניתי לסבתי היקרה, והיא עזרה לי, ודיברה לליבה של אימא שלי. מעמדו של הגבר במשפחה היה מיוחד, וכך גם לילדים הבכורים. בחופשים היינו יוצאים למקומות מיוחדים, וכאשר היינו בבית היינו משחקים כל המשפחה.

לישראל עליתי לראשונה לפני שהתחתנתי בשנת 1979, התנדבתי בקיבוץ בירושלים. זאת הייתה העלייה הראשונה שלי. כיום אני נשואה למשה, לנו שלושה ילדים וכ- 15 נכדים ב"ה. את משה הכרתי דרך חברה בקיבוץ, יצאנו תקופה ולאחר מכן החלטנו למסד את הקשר ולהתחתן. לאחר החתונה נכנסתי להריון ומכיוון שאמי התגוררה בצרפת, החלטנו לחזור בכדי שאוכל להיות בקרבתה בעת הלידה. לאחר מכן בשנת 2021 עשינו עלייה משפחתית לישראל. העלייה הייתה דרך "הקרן לידידות". הגענו לעיר נתניה, שם התארחנו אצל אחד מילדינו עד אשר מצאנו בית. ב"ה שלטנו בשפה העברית, כיום אנו מתגוררים ליד ילדינו ונכדינו המתוקים אשר סייעו לנו בקניית ציוד וכל מה שהיינו זקוקים לו. לקח לנו תקופה, כשנה בערך, להתאקלם חזרה בארץ.

הזיכרון שהכי "תפס" אותי בעלייה הזאת, הוא זיכרון די קשה. מכיוון שהעלייה הייתה בתקופת הקורונה, ובצרפת היינו כבר בבידוד. כשקיבלתי את האישור מצרפת כדי לעלות למטוס, גילינו שבדיקת האנטיגן עברה את 72 השעות הנחוצות, ולכן סירבו להעלות אותנו לטיסה. טיסה לה המתנתי שלושה חודשים (זה היה לפני פסח שנה שעברה – 2021), הייתי ממש לחוצה, אז עברתי התקף חרדה.

ב"ה ובהשגחה פרטית, יומיים אחרי כן הרשו לנו לעלות למטוס. הגענו לארץ באמצע הלילה, אף אחד לא יכול היה לבוא לקחת אותנו, מכיוון שזאת הייתה תקופה שאסרו להיכנס לשדה התעופה. היינו עם שמונים קילו של מזוודות לבדנו. בגלל קושי בהליכה מרובה, אני התניידתי בכיסא גלגלים ובעלי בדיוק החלים מקורנה – שהייתה מסכנת חיים עבורו. הקושי היה גדול! גם בכניסה לארץ עברנו קשיים, לא רצו לתת לי להיכנס לישראל, אמרו שיש בעיה בניירת.

כל חיי הרגשתי ציונית ואני מרגישה שארץ ישראל היא הבית שלי. הקשיים לא הרתיעו אותי.

מתכון משפחתי: סופגנית ספינג' 

מצרכים:

2 כוסות מים פושרים

1 כפית שמרי אפיה

1 כפית דבש

2 כוסות קמח

אופן ההכנה:

לערבב יחד, כיסוי. תן לעמוד 10 דקות. לאחר מכן מוסיפים 2 כוסות קמח, מלח וכחצי כוס מים חמימים (תלוי אם הקמח סופג יותר או פחות מים). מערבבים לקבלת בצק רך.

מניחים לתפיחה (בדרך כלל מכינים את הבצק יום קודם כדי לתת לו לנוח כל הלילה).

לשמן מגש, שמים בו כדורים ומטגנים אותם על ידי חור באמצע. סוד הבישול של הספינג' הוא לטגן את הסופגניות בשני שלבים. תחילה במעט מאוד שמן, עד שהסופגנייה תופחת. ואז בשמן מספיק כדי לסיים את הבישול ולהשחים אותה. הכי טוב זה להחזיק שתי מחבתות ביחד.

הזוית האישית

סבתא קרול: מאוד נהנתי לעבוד עם לינוי על הקשר הרב דורי.

לינוי הנכדה המתעדת: מאוד עניין אותי לדעת יותר על העבר של סבתא שלי והסיפור חשף אותי לפרטים שלא הכרתי.