מאגר סיפורי מורשת

העלייה של סבתא פנינה מהודו לישראל

הודו נמצאת בתת היבשת ההודית והיא המדינה השביעית בגודלה בעולם, אך השנייה בגודל האוכלוסייה לסין.  ההודים מדברים יותר מ-100 שפות, יש בה כ-7 קבוצות דת עיקריות שונות והתרבות שלהם היא בין העתיקות ביותר. בהודו היו בעבר קהילות יהודיות גדולות, בעיקר קהילת ״בני ישראל״, קהילת היהודים העיראקיים וקהילת קוצ'ין.

סבתא רבתא שלי – סבתא פנינה, נולדה בעיר בומביי, שבהודו, להוריה, רחל ודניאל. השם "בומביי" נלקח מהכינוי "בום באיה״ שניתן על ידי הפורטוגזים. פירושו "מפרץ טוב" והוא הותאם לשפה האנגלית ע"י הבריטים. בשנת 1995 הוחלט ע"י הממשל המקומי לשנות את שם העיר ל"מומבאי" על שם אלת האם ההינדית הקרויה בשפה המראטית המקומית – ״מומבה״. מומבאי היא העיר הגדולה ביותר בהודו וממוקמת על שבעה איים שמחוברים יחדיו מה שמאפשר לה להיות עיר נמל לסחר חוץ ומרכז כלכלי.

סבתא פנינה והוריה חיו בהודו כיהודים לכל דבר. סבתא פנינה, למדה בבית ספר ״כדורי״ אשר היה בית ספר יהודי.  המשפחה התפללה בבית הכנסת המקומי, היו להם ספרים בעברית ועיתונים והם ידעו לקרוא ולכתוב ואף דיברו עברית בבית כשפת קודש. אבא של סבתא פנינה, דניאל, עבד בבית חרושת גדול במומבאי כאשר בערבים, סופי שבוע וחגים היה חזן בתפילות בבית הכנסת.

סבתא פנינה למדה בתיכון ובאוניברסיטה. כשסיימה הכירו לה את סבא רבא שלי, סבא רחמים, אשר הגיע מהעיר ״ניו דלהי״ שהיא עיר הבירה של הודו. בעבר, לא היה ניתן לפגוש בן/בת זוג לבד וההיכרות נעשתה בשידוך בלבד. לכן ההיכרות בין השניים והחתונה אורגנה בהסכמה ועל ידי משפחות שני הצדדים.

סבתא וסבא רבא התגוררו לאחר החתונה בניו דלהי אצל אימו של סבא, כפי שהיה נהוג. לאחר שנולד להם בן ראשון, סבא וסבתא החליטו שהגיע הזמן לעלות לארץ ישראל. שהרי מתוך התפילות הם תמיד רצו להגיע לארץ הנבחרת וחלמו על ירושלים הקדושה. בשנת 1960 עלו סבא וסבתא רבא לארץ ישראל עם בנם הבכור, דוד רפי, הוריה של סבתא פנינה ויהודים נוספים. הם השתכנו תחילה במחנה עולים ליד תל אביב ולאחר מכן הביאו אותם לקיבוץ ״גבעת ברנר". סבתא פנינה מאוד רצתה לגור ליד הים כפי שגרה בהודו ושאלה "מה יש בקיבוץ? " נאמר לה שבקיבוץ יזכו לחיי קהילה משותפים, יפעלו למטרות הדדיות ובין היתר יטפלו בפרות הרפת.  סבא וסבתא לא אהבו את הרעיון שכן בהודו הפרות קדושות, ולא הביעו רצון  לגור במקום בו הפרות כלואות. ובכלל הם רצו לגור רק ליד הים. אז הביאו אותם לים… ים של חול, שהקיף מכל כיוון את ההתיישבות הזמנית – מעברה, בעיר ירוחם. הם גרו בצמוד להוריה של סבתא פנינה ולאט לאט עברו לבית קבע. כעבור שנה, הגיעו לארץ גם אימו של סבא רחמים, אביגיל ואחיו (אביו, פרץ, נפטר כשהיה בן 13). הם התיישבו בעיר הסמוכה דימונה.

ההתיישבות בעיר ירוחם התפתחה, אבא של סבתא פנינה, דניאל, עבד בגננות ובפיתוח תשתיות. הם נטעו עצים, סללו כבישים, וכשהגיעו עוד עולים חדשים ממרוקו, פרס ורומניה, המקום אף התרחב. אמא של סבתא פנינה, רחל, עסקה בגמילות חסדים.

סבתא פנינה הייתה מורה לאנגלית בהודו וכשעלתה לארץ המשיכה לעסוק במקצוע, אך בגלל שילדים בבית הספר צחקו על כך שאינה יודעת עברית כשפת חול, ובגלל המבטא, היא עזבה את עבודתה. סבא רחמים, עבד כמסגר במפעל קמ״ג ויחד עם סבתא פנינה הביא לעולם 6 ילדים. המשפחה גדלה, נולדו להם עוד בנים ובנות נוספים וגם סבתא שלי נולדה, סבתא ויולט. לצערי, סבא רחמים חלה ונפטר בגיל צעיר ממחלת כליות וסבתא פנינה נותרה לגדל את המשפחה לבדה.

סבתי, סבתא ויולט שהיא אמא של אמא שלי, היא השנייה מבין ששת הילדים. יחד עם סבא בנימין שהוריו עלו מרומניה (טרנסילבניה) לארץ ישראל לאחר תקופת השואה, גם הם לעיר ירוחם, היא הביאה לעולם את אמי, רעות ואת דודה אופיר.

סבתא ויולט מספרת שהוריה חוו קשיים רבים בתקופת העלייה עד אשר הצליחו להסתדר עם המחייה והתרבויות השונות, אך הרצון שלהם לחיות בארץ ישראל הקדושה גבר על הכול ועזר להם להתגבר על כל הקשיים.

כיום בהודו, ישנם מעט מאוד יהודים, רובם עלו לארץ ומתגוררים בישובים ובערים השונות. להודים יש מאכלים ייחודים וטעימים, תלבושות צבעוניות, מוזיקה יפה והרבה טקסים מגניבים.

הזוית האישית

ירין:  למדתי הרבה על הודו ועל שרשי משפחתי.