מאגר סיפורי מורשת

שמי מריה פיסמונוב, נולדתי ב1950 בולדיווסטוק שברוסיה.

ולדיווסטוק היא עיר גדולה במזרח הרחוק הרוסי ברוסיה על חופו של הים היפני. נמל וולדיווסטוק חופשי מקרח במשך כל השנה, ומשמש כנמל הבית של צי האוקיינוס השקט של רוסיה. העיר היא בירת מחוז פרימורסק, בירת המזרח הרחוק הרוסי והיא התחנה הסופית לרכבת הטרנס סיבירית. (ויקיפדיה)

בשנת 1999 עלינו ארצה, אני מריה, בעלי, בתי, בני, אמא שלי ואחותי עם הילדים שלה. כדי להגיע לארץ היינו צריכים לנסוע ברכבת שתיים עשרה שעות, עד העיר חברובסק. לאחר מכן לטוס שלוש עשרה שעות במטוס.

לאמא שלי קראו ריבה, והיא עברה חודש לפני הנסיעה אירוע מוחי. לכן היה מאוד קשה בטיסה, וכל הטיסה היינו סביבה, כשאנחנו מטפלים בה, עוזרים ודואגים, מעבר לכך שהטיסה מתישה וארוכה. גם הכניסה למטוס ברוסיה הייתה במינוס שלושים מעלות, ובישראל היו כשהגענו עשרים מעלות. ההבדל היה משמעותי עבורי מאוד וקשה להתרגל אליו.

הדבר שהכי שימח אותי כשהגענו לארץ היה שהיינו בבניין ובו היה עץ עם פירות, ואף אחד לא לקח, ולא הבנתי למה לא לוקחים, אנחנו לקחנו הרבה, מכיוון שלנו ברוסיה, וגם בהתחלה כשהגענו לישראל זה היה מאוד יקר.

אחד הזיכרונות שלי הוא שלאחר  שסיימנו את כל הסידורים, נסענו במונית לנצרת עילית, (נוף הגליל) ראינו בכל מקום חתולים בכמויות ענקיות. כשהתחלנו את החיים שלנו בארץ, קיבלנו תעודות זהות והתחלנו ללמוד באולפנים כי לא ידענו עברית בכלל. לאחר חצי שנה סיימנו והתחלנו לחפש עבודה. אני , אחותי, בעלי וגיסי מצאו עבודה במפעל אלקטרוניקה RH ושם אנחנו עובדים כבר עשרים ושלוש שנה.

הילדים שלי ואחיינים שלי סיימו את בית ספר שרת, קיבלו בגרויות והתגייסו לצבא, לפי הבחירה שלהם. הבת שלי הייתה קצינה והבן שלי שירת כמפקד טנק, ואף השתתף במלחמת לבנון בשנת 2006. היום ילדים שלי נשואים, עם ילדים באושר, ולי יש ארבעה נכדים חמודים.

היום אני מאוד מאושרת להיות בישראל, ולמרות שהעלייה הייתה קשה, אני גאה בעצמי ובשאר האנשים שעלו איתי, ומרגישה חלק מיוחד ממדינת ישראל.

הזווית האישית

אני מריה ועילי הנכד שלי גאים להציג סיפור זה וממליצים לעשות את התוכנית הזאת בה הנכד מתעד את הסיפור של סבתו/סבו. אני מאוד נהנתי ואני מאוד שמחה שהנכד שלי הזמין אותי. אני ועילי מאוד נהנינו וממליצים לכם מאוד להשתתף בתוכנית..