מאגר סיפורי מורשת

שמי מוני, אני סבתא של אגם ומשתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד איתה. סיפרתי לה את סיפור קורות חיי וביחד תיעדנו את סיפורי.

רקע משפחתי

נולדתי באיראן, יש לי שתי אחיות שגדולות ממני, אחות גדולה בשם עזיזה ז"ל, אחות בשם ויקי. לפני שנולדתי לאימא שלי נולדו זוג תאומים, בנים והם נפטרו בגיל שנה ממחלת המלריה. בהמשך נולד ילד נוסף, שגם הוא נפטר בגיל שנתיים וחצי מחיידק בבטן, הבן הראשון שהיה צעיר ממני (אח שלי יעקב ז"ל). אבא שלי נדר – נדר, שאם התינוק הזה צריך להיות חולה שהוא ימות במקומו. אחריו נולד עוד בן ששמו אלי.

אבא היה סוחר בדים והוא נהג לנדוד בכפרים ערבים עם הסחורה. במהלך השנים שבהם עבד כסוחר התחילו התושבים בכפרים הערביים, להתייחס לא יפה ליהודים, לכן הוא הפסיק ללכת לכפרים הערבים ופתח בית מלאכה לצביעת בדים בעיר ביג'אר. בית המלאכה הצליח מאוד וההורים שלי התפרנסו ממנו מאוד יפה. הם התעשרו, בנו בית גדול וחיו חיי שפע.

אימא שלי לא עבדה היא רק גידלה את הילדים ועזרה מעט לאבא שלי אם היה צורך. שלושה חודשים אחרי שעברנו לבית החדש, אבא שלי יצחק חלה. חשבו בהתחלה, שזו דלקת ריאות, אבל באותה תקופה לא הייתה למחלה זו תרופה. אימא שלי שמעה שבטהרן יש תרופה, אז היא שלחה את בן הדוד שלה שהיה רופא במקצועו, שילך לקנות את התרופה למחלה. באותו יום ירד שלג כבד, הדרך בין ביג'ר לטהראן נסגרה בגלל השלג ולא ניתן היה לחזור הביתה ולהביא את התרופה. הבן דוד חזר עם התרופה בגלל סופת השלג, באיחור של כמה ימים אולם עד שהוא הגיע, אבא שלי כבר נפטר (במשפחה הייתה תחושה שהוא נפטר, בגלל אותו הנדר שהוא נדר). היה לי קשר מיוחד עם אבא שלי ולכן כשהוא נפטר היה לי מאוד קשה, בכיתי המון ולא הבנתי את הסיטואציה – ילדה קטנה רק בת ארבע!

מיד לאחר שאבא שלי נפטר אימא שלי, רבקה, החליטה לעלות לארץ ישראל. היא חשבה שבישראל יהיה עתיד טוב יותר לילדים שלה, כי היא ראתה שהחיים באיראן קשים ליהודים. היא מכרה את הבית מייד לאחר שבעלה נפטר ורצתה לעבור לעיר הגדולה טהראן, שממנה ניתן היה לעלות לישראל. יום אחד אמי חלמה, שבלילה, בעלה מבקש ממנה להישאר שנה, באותה העיר בה גרו, עד שתגמר שנת האבל מיום מותו ורק לאחר מכן תעלה לישראל. אימא שלי נבהלה מהחלום הזה והלכה להתייעץ עם הרב הקהילתי. הרב אמר לה להישאר בעיר עד שתגמר שנת האבל, כך נשארנו בעיר בה גרנו. מאחר והיא כבר מכרה את הבית, היא שכרה דירה קטנה. גרנו בה שנה בצפיפות רבה. רק אחרי שנה עברנו לעיר טהראן.

ילדות בצל קשיי העלייה לישראל

בטהראן הגענו לשטח של בית קברות. שליחי העלייה הקימו שם מחנה אוהלים לכל מי שרצה לעלות לישראל. גרנו באוהלים שנה שלמה עד שהגיע תורנו לעלות לארץ ישראל. כשסוף סוף הגיע תורנו לעלות לארץ ישראל, הודיעו לאימא שלי שאותנו לא מעלים, בגלל שאין לנו ראש משפחה (אבא). אימא שלי בכתה המון, אבל זה לא עזר לנו, כי הם התעקשו שלמדינת ישראל לא מעלים אלמנות ויתומים. הם אמרו שהמדינה רק הוקמה והיא לא יכולה לדאוג להם. יהודי מעיראק שגר איתנו במחנה העולים ריחם עלינו ולמרות שהייתה לו משפחה משלו הוא החליט לרשום גם אותנו כמשפחה שלו, כדי שנוכל לעלות לארץ, אך לשם כך היה צריך לרשום שארץ המוצא שלנו היא כמו שלו עיראק (כך זה נשאר עד היום).

רוב ילדותי הייתי צריכה להתמודד עם הקשיים של העלייה לארץ ישראל, שהייתה קשה ומאתגרת, במיוחד בגלל העובדה שלא היה לי אבא שיעזור לי בתהליך העלייה ובהסתגלות לחיים בארץ שהיו לא פשוטים.

לאחר שנה שגרנו במחנה אוהלים, סוף סוף עלינו לישראל. באו לאסוף אותנו במשאיות שלקחו אותנו למטוס, לא הצלחתי לעלות למשאית והאיש ש"אימץ" אותנו ורשם אותנו כמשפחתו, הרים אותי, וזרק אותי לתוך המשאית ומאז לא ראינו אתו יותר… כשהגענו למטוס שוב בדקו אותנו ושוב עלו על זה שאין לנו אב משפחה ושוב לא רצו לתת לנו לעלות למטוס, בטענה שמדינת ישראל לא לוקחת ילדים יתומים כי אין מי שיתמוך בהם. אימא שלי התחילה לבכות ואמרה שאחרי שנה שהיא גרה במחנה העלייה באוהלים אין לה לאן ללכת עם הילדים ולא הסכימה לרדת מהמטוס. ארגני הטיסה, שאלו מדוע המטוס מתעכב מלהמריא והצוות של המטוס סיפר על אימא שלי שמסרבת לרדת עם ילדיה, וכך בסופו של דבר נשארנו בטיסה זו.

החיים במעברה בישראל

אחרי ארבע שעות טיסה הגענו לישראל, הביאו אותנו למחנה עולים בחיפה. מחיפה שיבצו אותנו למחנה אוהלים בפרדס חנה. חיינו שם שנה, אימא שלי יצאה לעבוד בפרדסים. אני ואח שלי הקטן הלכנו יחד לגן. בשעות שלא היה לנו גן ואימא שלי הייתה עדיין בעבודה, אני הייתי מטפלת באחיי הקטנים, אחי הקטן היה אז רק בן שמונה חודשים ואני ילדה רק בת שש. אימא שלי ביקשה לעבור לגור במרכז הארץ כי שמעה ששם קל יותר למצוא עבודה. אחרי כשנה העבירו אותנו למחנה אוהלים בגני צבי.

באחד הימים, כשגרנו באוהל, עקץ אותי עכביש. 24 שעות בכיתי, ישבתי על הרצפה והתפתלתי על הרצפה מהכאבים. היו לי כאבים איומים. אימא שלי לא לקחה אותי לרופא, כי אמרה שהיא לא יודעת איפה למצוא רופא. לא היינו רשומים בקופת חולים ולא היה לה כסף לרופא פרטי. אחרי 24 שעות זה עבר לי.

באחד הלילות היה מזג אוויר סוער מאוד, סופה וגשם ממש חזק, האוהל שלנו שלא היה מחוזק כמו שצריך והוא לא עמד בכוחה של הסופה. הסופה העיפה את האוהל ואת כל מעט הציוד שהיה לנו. רק האוהל שלנו עף במחנה אוהלים, כי באוהלים האחרים היו אבות – גברים, שחיזקו את האוהל ואימא שלי לא ידעה כיצד לעשות זאת, שוב הרגשנו את חסרונו של אבי. נותרנו באמצע הלילה ללא בגדים, ללא מיטות, ללא שמיכות. מתחת לכיפת השמיים, כשאחי התינוק ממש קטן. גשם חזק ירד עלינו ורוח חזקה העיפה אותנו – היינו ממש חסרי אונים עמדנו שם ורעדנו מקור. אימא שלי ניסתה בכל כוחה למצוא לנו פינת מסתור מפני הגשם והרוחות. הצריף היחיד שהיה במחנה אוהלים, היה צריף של בית הכנסת. אימא שלי החליטה לשבור את חלון הצריף ולהעביר אותנו דרכו. אחותי הגדולה עזרה לה להעביר אותנו דרך החלון השבור כי אני ואחיי הקטנים לא יכלנו לעבור בעצמנו. בילינו את כל הלילה בצריף רטובים ורועדים, ללא שמיכות, ללא בגדים להחלפה ועדין היה מאוד קר.

למחרת באו פקידים מהעירייה, לראות לוודא שכל העולים בסדר לאחר מזג האוויר הסוער. הם ספרו את האוהלים וראו שהאוהל אחד עף, העולים האחרים אמרו להם שהאוהל של היתומים עף. הם חיפשו אותנו זמן רב ולבסוף מצאו אותנו בבית הכנסת. העירייה הביאה לנו אוהל חדש ומאז החלו לשלוח לנו תרומות מחו"ל: פורמולה לאחי התינוק קצת בגדים ומיטות.

אימא שלי עבדה במריטת נוצות של עופות וקבלה פרוטות כשכר. הייתה לה עבודה פעמיים בשבוע. המצב הכללי לא היה טוב בארץ. בשר ועופות היה מאכל של עשירים. אימא שלי קנתה שתי עיזים וטיפלה בהם, כדי לתת לנו חלב. מהחלב שלהם היא הכינה גבינות. היינו אוכלים כל יום לחם שחור וזיתים. אם הייתה גבינה מהעיזים היינו מורחים על הלחם ואם לא, היינו אוכלים את הלחם בלי כלום. לכבוד יום שבת אימא שלי הייתה מבשלת חציל או ביצים חומות. בעירייה היו מחלקים בשבת לעולים מרק שעועית. אימא שלי לא הסכימה שניקח מהמרק שחילקו שם, כי היא לא הייתה מוכנה שנאכל אוכל מאנשים זרים.

בגיל שבע אימא שלי רשמה אותי לביה"ס. לא למדנו הרבה פשוט רשמנו את מה שהיה על הלוח. החליטו לתת רשימה לילדים לקנות קצת מחברות וספרים. ואמרו שמי שלא יקנה לא יוכל להגיע לביה"ס. המורה רשמה לי איזה ספרים ומחברות לקנות ואמרה שאני לא יכולה להגיע לביה"ס בלעדיהם. אימא שלי לא רכשה את הציוד. המורה החליטה לבוא לדבר עם אימא שלי, כדי שתקנה לי מחברות וחוברות וכלי כתיבה. אימא שלי לא הסכימה לקנות לי. היא אמרה שאין לה כסף לקנות ומאוד כעסה. גם מאחי ביקשו בבית הספר לקנות ספרים ומחברות ועבורו היא קנתה היא אמרה שהיא לא יכולה לקנות לשנינו, כי אין לה כסף. אח שלי הקטן הלך לגן (על זה לא הינו משלמים). אחותי הגדולה, שהייתה  רק בת 13, יצאה לעבוד ולעזור לאימא שלי בפרנסת המשפחה. היא יצאה למכור נפט למשפחות באוהלים. העולים היו מדליקים באוהל עששיות כי לא היה חשמל, אחותי הייתה עוברת עם מיכל נפט בין האוהלים ומוכרת לכל אחד.

אחרי שאימא שלי סרבה לרכוש לי ספרים ומחברות סילקו אותי מביה"ס ונשארתי כל היום לבד באוהל, ניקיתי את האוהל, שיחקת באוהל וחיכיתי שאימא שלי תחזור מהעבודה. הזמן לא עבר. הייתי רק מחכה כל היום שאימא שלי תחזור מהעבודה.

בסוף אימא שלי החליטה, שעדיף שאני אצא לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. ליד הבית שלנו היה שדה ירקות. אימא שלי הלבישה אותי בבגדים של גדולים ושלחה אותי לעבוד בפרדס יחד עם השכנה. סיכמנו שהשכנה תגיד שהיא אימא שלי, כדי שיקבלו אותי לעבודה וביקשתי שיעשו חשבון נפרד בסוף כל יום, כל אחד קיבל שכר לפי קצב הקטיף שביצע.

בימים שאחי לא הלך לבית הספר, גם הוא עבד בפרדס. אני זוכרת כשהייתי בת שמונה, אני ואחי הקטן עבדנו תקופה ארוכה יחד בפרדס ושסיימנו לקטוף את כל היבולים של הפרדס, ביקשנו לקבל את השכר שלנו. בעל השדה לא הסכים לשלם לנו, בטענה שאין לו כסף לשלם עד שלא ימכור את היבולים. אחרי כמה ימים הלכנו שוב לבעל השדה לבקש את הכסף שלנו. הוא כבר לא היה שם, הוא לקח את כל הסחורה והלך מבלי לשלם לנו על קטיף של ימים רבים.  אחרי שעבדתי בפרדס עברתי לעבוד באיסוף תפוחי אדמה. יום אחד כהוצאתי את השורש של תפוחי האדמה, ראיתי שהשורש היה בעצם נחש, נבהלתי, פחדתי מאוד וברחתי.

אח שלי היה אוכל צהריים בבית ספר, הארוחה הייתה בתשלום, ולנו לא היה כסף, אז אחי כל יום היה מבטיח שהוא יביא את כסף עבור הארוחה וכך עשה מידי יום. כנראה מרוב החששות שלו, הוא התחיל לדבר מתוך שינה, והיה אומר מתוך שינה לאימא שתביא לו כסף לארוחת הצהריים בבית ספר.

חייתי באוהל במשך שש שנים. באוהלים בהם גדלתי לא היו מקלחות, היינו מתקלחים בפחונים. גם מטבח לא היה לנו, חיממנו את האוכל על פתליה, וגם כך חיממנו את המים בעזרת פרימוס, כדי להתקלח.

רק כשהייתי בת אחת עשרה, עברנו לגור בבית קטן (חדר אחד, שירותים ומטבח) וכך זה קרה: שני אנשים היגיעו למעברה מהעירייה כדי  לרשום אותנו לקופת חולים. הם הציעו לנו לבחור להירשם או להסתדרות (שמאל, פנקס אדום) או לפועלים מזרחי (ימין, פנקס כחול). אימא שלי בחרה פועלים מזרחי בגלל שהייתה דתיה. אגודת "פועלים מזרחי" הציעה שתתן מקדמה וכל חודש תביא להם כסף וכך הם יעזרו לה לקנות בית קטן.

נערות

בגיל 15 הלכתי לעבוד במשק בית. אני זוכרת שחליתי במחלת האדמת. הייתי מאוד חולה ולא יכולתי להמשיך לעבוד. אימא שלי כעסה עליי מאוד שלא המשכתי להביא פרנסה הביתה.

בגיל 16 חזרתי לעבוד והלכתי לעבוד במטבח בבית חולים שלוותה כדי להביא משכורת לאימא שלי שיהיה לה כסף להאכיל אותנו. שם הכרתי את החבר הראשון שלי. אימא שלי לא ממש הסכימה שאפגוש אותו ובסוף הוא ניתק איתנו קשר כי הוא עבר לעבוד במקום אחר.

בעבודה בית חולים שלוותה, הכרתי קצין שלאשתו היה מזנון אוכל במשרד הבטחון. הוא הציע לי לעבוד כמוכרת במזנון. נסעתי באוטובוס עד לקריה, עבדתי קשה הייתי מכינה אספרסו, מוכרת ממתקים ומגישה ארוחות לחיילים בכירים בצבא אבל לראשונה בחיי אכלתי טוב.

שירות צבאי

התגייסתי לצבא. אימא שלי לקחה את זה קשה כי ישעה שלא יהיה מי שיעזור לפרנס את הבית. אז הציעו לי לעבוד בתעשייה צבאית שם אפשר היה גם לשרת את המדינה וגם להרוויח שכר נאה. בתעשייה צבאית עזרתי בהכנת חומר לחימה לצה"ל. מאוד נהניתי לעבוד בתעשייה צבאית והכרתי שם חברות רבות.

הכרות ונישואים ובניית משפחה

אחרי שנה וחצי בתעשייה צבאית הכרתי את בעלי יעקב. פגשתי את בעלי לראשונה כאשר הלכתי עם חברות לקולנוע. נגמרו הכרטיסים לסרט שרצינו להיכנס אליו, הוא ניגש אלינו ושאל אותנו למה אנחנו עצובות? אמרנו לו כי שלא הצלחנו לרכוש כרטיסים לסרט. הוא השיג לנו שלושה כרטיסים לסרט. בדיעבד גיליתי שהוא ראה אותי באוטובוס ורצה להתחיל איתי ולא ידע איך לגשת. אני לא זכרתי אותו. פעמים בשבוע היו נתקלים זה בזה באוטובוס. כל פעם שהיה רואה אותי באוטובוס היה ממהר לפתוח לי את הדלת של האוטובוס (באותה תקופה את דלתות האוטובוס היו פותחים באופן ידני). הוא היה תלמיד בבי"ס מקצועי (למד מכונאות) ועדין לא התגייס לצבא.

מוני ויעקב עם הנכד הראשון – ליאור

יום אחד הוא שלח את גיסתו, שאצלה הוא גר, שתבקש את ידי בשמו. לא הבנתי על מי מדובר. היא הראתה לי תמונה שלו ולא זיהיתי אותו אז סירבתי. הוא ראה שאני מסרבת אז הוא התחבר אל אחי, נהיה חבר שלו ואז יצאנו ביחד שלושתנו עד שהתאהבנו. אימא שלי החליטה לעשות הכרות בין המשפחות והתארסנו. אימא שלי כיוונה אותו שייקח הלוואה וייתן מקדמה, כדי לקנות את הבית שצמוד אליה עוד לפני החתונה כדי שנוכל לגור לידה.

כתוצאה מרכישת הבית נכנסנו לחובות והמשכתי לעבוד בתעשייה צבאית עד שנולדה בתי, אסנת ואז עזבתי את העבודה בתעשייה הצבאית. לאחר שלוש שנים ושמונה חודשים נולד לי בן, רונן. כשרונן היה בן 8 חודשים, בעלי החליט שהוא רוצה להיכנס ולהיות חבר בחברת אגד. כדי להיות חבר באגד היינו צריכים לקנות ולשלם עבור המניה של אגד, שהייתה עלות מאוד גבוהה עבורנו ונאלצנו לקחת הלוואות גדולות. שמחנו מאוד שבעלי התחיל לעבוד בחברה גדולה ויהיה חבר באגד, אבל זה היה מאוד קשה.

בעלי חלה בצהבת והיה מאושפז חודשים רבים, היינו עם המון הלוואות ונאלצתי לחזור לעבודה, כדי לפרוע את החובות שנקלענו אליהם. עבדתי בבישול ובחברת קיטרינג. לאחר ארבע שנים נולד לי ילד נוסף, עודד ואחרי חמש שנים נולדה לי בת נוספת, גלית. במהלך השנים בהם גדלתי את ילדי, עבדתי בכל מיני עבודות: כסייעת בגן, במטבח ובאולמי חתונות. במהלך העבדות השונות שעבדתי התמקצעתי בבישול ואפייה ועבדתי בזה רוב שנות חיי. זה תרם לי המון ידע בתחום. אהבתי מאוד לבשל ולאפות ועד היום אני מבשלת מאכלים שונים מעדות שונות לילדים ולנכדים.

בתי, אסנת הייתה מורה למחשבים בתיכון וכיום היא בעלים של חנות ממתקים. הבנים שלי: רונן ועודד כיום הם בעלים ומנכ"לים משותפים של חברת טורנדו מזגנים. הבן הגדול שלי רונן, לפני השירות הצבאי עבד כעוזר ומתקין בחברה שמייצרת מזגנים. הוא התקדם מהר מאוד להיות ראש צוות ולמד להתקין מזגנים. אחרי שהשתחרר מהצבא החליט שהוא רוצה לפתוח סניף למכירת מזגנים וקרא לו "ענק המזגנים". מכרנו את הרכב המשפחתי על מנת שיקנה רכב עבודה ויוכל לצאת איתו להתקין מזגנים. נתנו לו את החסכונות, כדי שיוכל לשלם שכירות לסניף הראשון. החודשים הראשונים היו קשים ולא נכנסה לו כלל עבודה. הוא לא התייאש והתעקש להמשיך למכור. עד שההצלחה החלה להגיע והוא החל לגדול ולהתפתח והוא גייס עוד ועוד עובדים נוספים. הבן הקטן שלי עודד הצטרף אליו כשותף לעסק עם שחררו מהצבא.

הבת שלי הקטנה גלית, למדה תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במנהל עסקים. יכולתי להעניק לה אפשרות ללימודים, שאני לא זכיתי לקבל במהלך חיי. כיום היא מנהלת אתר איקומרס של רשת האופנה סטודיו פשה.

כיום אני סבתא ל- 12 נכדים יקרים.

יציאה לגמלאות

בגיל 51 יצאתי לפנסיה מוקדמת בגלל שנקרעו לי שתי רצועות בכתפיים מהעבודה הקשה שעבדתי במהלך החיים. העבודות הקשות שבהם עבדתי במהלך חיי מגיל צעיר ועד גיל פרישה גרמו לי למחלות רבות וקשות. עברתי ניתוחים רבים במהלך חיי. ביציאה לפנסיה הייתי עסוקה בעיקר בהחלמה מהמחלות השונות שתקפו אותי לקראת גיל זקנה.

בתקופת הגמלאות השתדלתי ועזרתי לבנים שלי בחברה שהקימו. העסק עדין נוהל מהבית. במהלך היום הייתי מקבלת סחורה של מזגנים ואביזרים למזגנים. בכל בוקר, צוותי המתקינים היו יוצאים מהבית שלנו לעבודה. בחודשי הקיץ הייתה עבודה רבה יותר והיינו מאחסנים מזגנים גם בכל חדרי הבית ובסלון. אחרי ארבע שנים מאוד קשות שהעסק היה בבית, הם חסכו הון עצמי לצאת ולשכור מקום בחוץ. הם הקימו שלוש רשתות לשיווק למכירת מזגנים: ענק המזגנים, עולם המיזוג ומיזוג נטו. כמה שנים אח"כ הקימו חברה לייבוא מזגנים עם המותג טורנדו שהסב להם הצלחה רבה.

הזוית האישית

אגם: היה לי ממש כייף להכין את העבודה. נהניתי ללמוד דברים חדשים על סבתא מוני ולהכיר אותה טוב יותר.

סבתא מוני: העבודה על פרויקט זה הייתה מהולה ברגשות מעורבים מבחינתי. מצד אחד, היה לי מאוד כייף לבלות עם אגם, הרגשתי שהיא גדלה ונהניתי לראות איך היא מראיינת אותי כמו עיתונאית. מצד שני, אחרי כל שיח עם אגם בנושא הייתי חוזרת במחשבות ובזיכרונות לחיים הקשים שחוויתי והייתי נכנסת לתחושות לא נעימות שהיו מלוות אותי גם לאחר עזיבתה.