מאגר סיפורי מורשת

שמי משה (ג'ררד) זרביב,  אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי, לייה תורגמן בת השלוש עשרה.

נולדתי לזוג הורים רחמים(רמונד) ואודט זרביב ז"ל, שנולדו בזמן מלחמת העולם הראשונה  בין השנים 1914-1918 וחיו בקוסטנטין באלג'יריה הצרפתית, אני הבן האמצעי מבין שלושה ילדים. יש לי אחות בכורה ואח קטן. באלג'יריה חיינו תחת השלטון הצרפתי, ב-1961 בהיותי בין שתיים עשרה, עברנו כל המשפחה לגור בצרפת והשתקענו בעיר מרסיי. הסיבה למעבר הייתה שהשלטון הצרפתי ששלט באלג'יריה העניק עצמאות לאלג'יריה בשנת 1962 ולכן התאפשר לנו לעבור לגור בצרפת.

בגיל ההתבגרות גדלתי בצרפת, להוריי הייתה מסעדה בה עבדו שניהם לפרנסתם. אני ואחיי למדנו בבה"ס יוקרתיים כיוון שהחינוך והלימודים היו חשובים להוריי ולכן השקיעו בנו מבחינה לימודית. במלחמת העולם השנייה אבא שלי היה כחלק מהיהודים שנלחמו בשלטון הנאצים בגרמניה. אבא היה לוחם בצבא הצרפתי ובזמן המלחמה נפל בשבי של הגרמנים, הוא הוחזק במחנה עבודה בעיירה ליד מינכן בגרמניה במשך חמש שנים עד ששוחרר ע"י הצבא האמריקאי. בהיותו במחנה עבודה הוטבע לו מספר על היד ע"י הגרמנים כפי שעשו לכל היהודים במחנות העבודה.

כשחזר הביא עמו כוס מהשבי אשר עברה בירושה בין הילדים ומהווה סמל וזיכרון לתקופת המלחמה. תקופה זו גרמה לאבי להבין שהוא רוצה לחיות בארץ ישראל, ולהיות חלק מהעם היהודי. במהלך נעוריי תמיד שמעתי את הוריי מדברים על החלום שלהם לעלות לארץ ישראל, הם הרגישו שזה המקום בו מגיע להם לחיות על היותם חלק מהעם היהודי, ובנוסף הם חוו אנטישמיות קשה במהלך מלחמת העולם השנייה, והרגישו לא בטוחים ולא שייכים לארץ בה חיו, ובעקבות כל זאת החליטו לעלות לארץ ישראל ולהתגורר שם.

בשנת 1969 כשהוריי ואחיי עלו לארץ ישראל אני שירתי בצבא-צרפת, והייתי מחויב לסיים את השירות הצבאי כאזרח צרפתי, לכן לא היה ביכולתי לעלות עמם לארץ ישראל, ושנה לאחר מכן כשהגעתי לגיל עשרים ואחת, השתחררתי מהצבא ועשיתי עלייה לארץ בשנת 1970 בחודש יוני. כשהגעתי לארץ גויסתי לפרויקט עולים של משטרת ישראל  ושירתי בארגון זה שלושים ושתיים שנה. במהלך שנותיי במשטרה התמניתי לקצין בכיר ובשנת 2002 פרשתי לגמלאות. מאז ועד היום אני גמלאי של משטרת ישראל. יש לי בת בשם ענבל שהיא אמא שלך (של לייה) והיא דור ההמשך שלי בגוף זה, היא משרתת במשטרה מזה כעשרים ושלוש שנים.

כשעליתי לארץ (1970) בתהליך הקליטה, נשלחתי ללמוד עברית באולפן לעברית, מאחר ולא הייתי דובר את השפה כלל, ורכשתי את מיומנויות הקריאה והכתיבה של השפה העברית, במסגרת שהותי באולפן. בתחילה היה לי קשה מאוד לתקשר עם הסביבה, אך מהר מאוד למדתי את השפה העברית ושלטתי בדיבור ובכתיבה. מה שסייע לי בעיקר היה עבודתי כשוטר ששם היה עליי לשוחח עם אזרחים בעברית, ולהתמודד עם השפה העברית שהייתה מאתגרת בעבורי באותה התקופה.

בשנת 1972 גיסי הכיר לי נערה בשם קלודין שהייתה שכנה שלו. גרנו בעכו בבלוק סמוך להוריה. בשנת 1973 לאחר מלחמת יום הכיפורים התחתנו, וכעבור שנה נולדה ביתי הבכורה והפכנו להורים,  מאז ועד היום אנו גרים בעכו ונשואים באושר כבר ארבעים ותשע  שנים. נולדו לנו ארבעה ילדים-שלוש בנות ובן, ויש לנו אחד-עשר נכדים מדהימים. כשהייתי בצרפת כינו אותי "יהודי" וכשעלית לארץ קראו לי "צרפתי" בגלל המבטא הצרפתי שהיה  לי, שהתלווה לדיבור שלי בעברית.

חשוב לי לומר שאני אוהב את ארץ ישראל ואת היהדות, אני אדם ציוני שמבין את חשיבות הקיום של מדינה עצמאית לעם היהודי, ובשבילי לעלות לארץ ישראל הייתה סגירת מעגל כאדם יהודי!

הזווית האישית

לייה: למדתי וגיליתי המון דברים חדשים על ילדותו ונעוריו של סבי , על מקום הולדתו , על עלייתו ארצה עם משפחתו. נהניתי מאוד לעשות את העבודה עם סבא, שסיפר לי את סיפור חייו, וגם גיליתי עליו ועל הוריו סיפורים ופרטים חדשים על חייהם, שלא ידעתי קודם לכן. כמו העובדה שסבא רבא שלי נלקח בשבי בזמן השואה .

משה: שמחתי לשתף את נכדתי באירועים חשובים מחיי , שבהם חוויתי אומנם התמודדויות אך גם זכיתי למשפחה חמה ואוהבת , המסר שברצוני להעביר הוא שאין לנו ארץ אחרת , זו המדינה שלנו עלינו נלחמנו, וגם בה יחיו הדורות שלנו עד קץ הימים.