מאגר סיפורי מורשת

שמי זוהר, אני משתתפת השנה בתוכנית ׳הקשר הרב דורי׳ במסגרת שיעור זהות, במהלכו אני מתעדת את סיפור חייו של סבי, ישראל שטנצלר, אבא של אבי צחי. יחד אנו משמרים את סיפורו במסגרת התוכנית.

להלן סיפור חייו של סבי כפי שתאר בפני :

"שמי ישראל (לייב) שטנצלר, נולדתי ב-23 מרס בשנת 1948 בצפון רומניה בחבל שנקרא בוקווינה על גבול רומניה-אוקראינה.

אניבן לשמואל (שמיל) ז״ל וציפורה (ציטה) ז״ל, ומעין אח תאום לעמנואל שנפטר ממחלה קשה בגיל ארבעים ושש והותיר אחריו אשה ושני ילדים. משפחתי ואני גרנו בעירה יחסית קטנה שנקראת ראדאוץ, עיירה עם משאבים די מוגבלים, כאשר בבתים לא היו מים זורמים, השתמשנו במים מתוך הבאר השכונתית, וחיינו בצפיפות יחסית. עליתי יחד עם הוריי ואחי לארץ בראשית שנת 1959 בעודי בן אחת עשרה. על העלייה ונסיבותיה ארחיב בהמשךֿ. באמצע כיתה ה' הגעתי לארץ לבית ספר וייצמן בעיר קריית מוצקין שבצפון, סיימתי בית ספר מקצועי ובגיל שמונה התגייסתי לצבא ושירתי שלוש שנים בחטיבה שבע בשריון, כולל כמ״כ (מפקד כיתה) של טירונים. בגיל שש עשרה הכרתי את רחל, אשתי שתיבדל לחיים ארוכים. בגיל עשרים ושלוש התחתנו, ועברנו לגור בעיר עכו, שם למעשה נולדה וגדלה אשתי. נולדו לנו שלושה ילדים, הגדול נולד כשנה לאחר שנישאנו, בשנת 1972 ושמו אורן, צחי אביה של זוהר, נולד בשנת 1975, וה׳קטנה׳ נולדה בשנת 1982 ושמה רותי. עבדתי חמש עשרה שנה במפעל לייצור חרסינה "נעמן" באזור התעשייה בקריות, לאחר מכן עברתי לעבוד בחברת חשמל, עד היציאה לפנסיה. עם כניסתי לחברת החשמל, נתבקשתי להשלים שתיים עשרה שנות לימוד וכך עשיתי. את אשתי רחל הכרתי במפעל ׳פלקרמיק׳. מרבית שנותיה, ולמעשה עד שיצאה לפנסיה, עבדה כסייעת בגני ילדים בעכו, עיר מגורינו. עם השנים זכינו בשש נכדות ושלושה נכדים נפלאים חמודים ואהובים, וכעת אני נהנה מהפנסיה, ומהזמן הפנוי שיש לי עם אשתי, ומקווה שכך יימשך לעוד כמה שנים.

העלייה מרומניה

אבי שמואל נישא לראשונה לפני מלחמת העולם השנייה ונולד לו ילד. במלחמת העולם השנייה (במהלך השואה) בזמן שגירשו את היהודים למחנות העבודה, ביניהם מחנה הריכוז הגדול באוקראינה – טרנסניסטריה, נפטרו אשתו ובנו ממחלה קשה. לאחר מכן הוא פגש את ציפורה בלן (אמי ז״ל) ונישא בשנית. הורי שניצלו מהשואה, נרשמו לעלייה לארץ ישראל כבר בשנת 1949, כשנה לאחר קום המדינה, אך היו מסורבי עלייה עד שנת 1959. קיבלנו אישור לעלות לארץ די בפתאומיות, והיינו חייבים לעזוב תוך חודשיים את רומניה, ולמכור את כלל החפצים והרהיטים שלנו, מעכשיו לעכשיו. ברומניה אני ואחי עמנואל ז״ל, שהיינו כאמור מעין אחים תאומים, ניגנו בכינור ובארץ אף למדתי לנגן בגיטרה. באופן כללי אחי ואני היינו מאד מחוברים לתחום המוסיקה, שכלל גם שירה ונגינה במפגשי חברים ומשפחה, כאלו ואחרים. על מנת שנוכל לממש את הרצון לנגן, היינו יושבים לא פעם על המדרכה בעיירה שלנו רדאוץ, ומוכרים חלק מתכולת הבית, חוויה לא פשוטה ולעיתים אף כואב.

עם קבלת האישור לעלות ארצה, נסענו יחד עם הוריי ברכבת עד לווינה בירת אוסטריה, ומשם בטיסה לארץ ישראל. לאחר שעלינו ארצה גרנו כשנה וחצי בצריפים עשויים אסבסט באזור קריית טבעון בתנאים קשים מאוד, ללא חשמל ובצפיפות שלא ניתן לתאר, יחד עם עולים נוספים כמובן, מהקהילות השונות שעלו לארץ באותה העת. לאחר שנה וחצי עברנו למעברה במוצקין בתנאים יותר משופרים. לאט לאט התחלנו ללמוד ולהתרגל לשפה העברית, אשר כמובן הייתה מוזרה לנו קצת, ביחס לשפת האם שלנו, האידיש לצד השפה הרומנית.

אחי ואני ישר התחברנו להווי בארץ, הכרנו חברים רבים בבית הספר ובשכונה. אהבנו לבלות כמו כל בני הנוער שהקיפו אותנו. אחי ואני תמיד היינו מסתובבים והולכים ביחד, ואמי אפילו הייתה מלבישה אותנו בבגדים זהים לחלוטין. למדנו מכיתה א' עד כיתה ח' באותה הכיתה, וישבנו באותו שולחן בכיתה, לאחר מכן הלכתי לבית ספר מקצועי ואחי הלך לבית ספר עיוני. כבר מגיל צעיר (עוד כשהייתי ילד ברומניה) חלמתי תמיד לעלות לארץ ישראל, להקים משפחה ולחיות חיים צנועים, טובים ושלווים. חלומי התגשם והצלחתי להגיע למטרה שלי, והמוטו שלי לאורך כל השנים להיות תמיד שמח בחלקי וגאה בבני משפחתי".

הזווית האישית

סבא ישראל: שמחתי מאוד לחלוק עם נכדתי זוהר את חוויותיי מהעבר, רגעים מאושרים וכואבים גם יחד. זיכרונות הילדות ברומניה לצד הוריי ואחי, רגעי העלייה לארץ וההתמקמות מחדש בתוך החברה לצד הגיוס לצבא ועוד עוררו בי לא מעט רגשות. באופן אישי אני חושב שחשוב לספר ולהעביר לדורות הבאים במשפחה, את אשר חווינו, גם אם הדרך לא הייתה פשוטה ולעיתים אף רווית קשיים ומהמורות. הביטוי ״והיגדת לבנך״ הלקוח מההגדה של פסח, הינו ביטוי וצו שיש לממשו על מנת שילדינו וצאצאינו, יובילו וינהגו בדרך הישר גם למול צאצאיהם. חוויתי סיפוק רב מהאופן שבו זוהר נכדתי הייתה קשובה לדבריי, לאורך כל המפגש ביננו. מקווה מאד שלא אכזבתי או השמטתי פרטים חשובים בסיפור חיי .

זוהר: אין ספק כי השכלתי ללמוד ולשאוב רבות, מהחוויה המעצבת של סבי ישראל ומשפחתו הקרובה סביב חייו כילד, כנער, בצבא ועוד. המפגש והסיפורים של סבא, רק הדגישו בפני את פערי הידע העצומים, שיש לי ביחס לשורשיי המשפחתיים מצד אבי ובכלל. הסיפורים של סבא בדגש על חייהם הלא פשוטים, הצפיפות והמחסור לצד שמחת החיים והיכולת ההישרדותית (בטח ובטח בתקופת השואה אבל לא רק) ראויים לכל ציון ושבח. כיום ברור לי יותר מכל, שאחד המרכיבים החשובים להצלחה בחיים, זה היכולת להישאר אופטימיים לצד אמונה ואחדות, גם אם נתקלים בקשיים. חוויתי הייתה מלאה בכיף ובמידע חדש, למדתי דברים חדשים על סבא ובכלל, ואני שמחה שיצא לי ללמוד ולשמר את הסיפור של סבא.