מאגר סיפורי מורשת

שמי יעקב מנשה, אני סבא של יותם. נולדתי באלכסנדריה שבמצרים בשנת 1949. חיינו באלכסנדריה חיים די נוחים. משפחתי הייתה עמידה ולא היה חסר לנו דבר. הבית שלנו היה על חוף הים, כאשר היה ניתן מהמרפסת של הבית לראות את האנשים משחקים ונהנים על החוף, כך שהזיכרון שלי הוא שהמשחקים שלי התרחשו למעשה על החוף כשאני בונה ארמונות חול וצורות אחרות ליד הים.

במצריים הספקתי ללמוד שנה אחת בבית ספר שהיה יהודי וצרפתי בשם אליאנס, שלמעשה הייתה רשת בתי ספר ברחבי כל העולם  כולל בישראל. במצרים היהודים זכו ליחס מכבד מאוד של האוכלוסיה המצרית למרות האפליה מצד השלטונות. הזיכרון המשמעותי ביותר היה בשנת 1954 כאשר התרחש עסק הביש, כאשר נתפסה חוליית מרגלים יהודית שהופעלה על ידי ישראל (מרסל דסה וחבריו). בעקבות הפרשה החלו השלטונות המצרים לעצור את כל הגברים היהודים שהיו בשנות העשרים לחייהם וחקרו אותם אם הם שותפים לחבורה. החשש שלנו היה שאחי בן העשרים ושתיים ייעצר.

הזיכרון השני המשמעותי היה בזמן מלחמת סיני (מבצע קדש). בלילות הייתה אלכסנדריה בהאפלה גמורה מחשש של הפצצות מטוסי הקרב של בריטניה וצרפת שהיו שותפים לישראלים. בתחילת הקרבות כל הזמן היו הכרזות לכבות את האורות בבתים כי האנגלים (אינגליזים) מפציצים. בעקבות המלחמה הועלם כל הרכוש של יהודי מצרים והיהודים הצטוו לעזוב את מצרים תוך שבוע. וכך עזבנו את מצרים ועלינו לארץ ישראל בחוסר כל בשנת 1957. את הדרך לישראל התחלנו באונייה שהושיטה אותנו למרסי שבצרפת, שם שיכנו אותנו במחנה מעבר למשך חודשיים עד שיכולנו להגיע לארץ ישראל. באותו זמן ישראל התארגנה לקבלת מבול של עולים שהגיעו באותה תקופה לארץ גם ממצרים. בנוסף הגיעו מפולין (עליית גומולקה) וממדינות אחרות מאירופה ומצפון אפריקה. כמובן שניתנה לנו אפשרות להשתקע בצרפת, אך הוריי החליטו לעלות לארץ מטעמים ציוניים.

הגעתי לארץ בגיל 8 והוריי בחרו להשתכן בבאר שבע, מאחר ששם גרו בני משפחתו של אבי שעלו לארץ בשנת 1949 במהלך מלחמת השחרור.(הוריי לא עלו לארץ באותה תקופה מכיוון שאמי הייתה בהריון לקראת הולדתי). בבאר שבע קיבלנו דירת מעבר שהייתה בנוייה מחומר שנקרא מזונית, זה למעשה קרטון קשיח מצופה בטיח על מנת שלא יתפורר. קיבלנו דירת חדר עם שירותים בחצר, זה למעשה היה צריפון קטן עם חור באדמה. זו הייתה דירת 20 מטר שבה גרנו תשע נפשות: שישה הורים, שישה ילדים וסבא. כעבור שנה עברנו לדירה חדשה בגודל של 36 מטרים, בנויה מאבן, ללא חשמל ובקושי חיבור של ברז מים. בבית הזה חייתי עד גיל 23 והוריי חיו שם עד סוף חייהם.

בשבילי המעבר היה משמח כי הגענו לארץ בחודש פברואר, כל הסביבה מסביב לבית שלנו הייתה ירוקה ומלאת כלניות ופרחי בר – רק מאוחר יותר קלטתי שלמעשה הגענו למדבר והכלניות פרחו רק לזמן קצר.. לאבי שעלה לארץ בגיל מבוגר היו קשיים להיקלט בעבודה קבועה והוא נאלץ לחפש עבודה כל שנה במקום אחר, ובכל זאת הוריי התעקשו שהילדים ילמדו וישכילו.

לשכונה שלנו הגיעו עולים מכל רחבי העולם: מפולין, מהונגריה, ממרוקו, מתוניס, מהודו, מרומניה ומצרים. והפלא ופלא: ילדים שכל אחד מהם דיבר בשפה אחרת התחברו ולמדו יחד שפה חדשה והפכו להיות חברים ללא קשר למוצא הדתי. כך גדלנו והתחנכנו בבית הספר, הלכנו יחד לתנועת הנוער ומשם לצבא, כמו כל נער בגילנו. הייתה לנו ילדות מאושרת למרות שהוריי כל הילדים בשכונה סבלו מקשיי קליטה. האוכל המסורתי שלנו כפי שהיה נהוג לאכול במצרים המשיך להיות דומה גם כאן: המשכנו לאכול את המרק המצרי המסורתי שנקרא מלוחייה, את מרק הקוסקוס, את החמין של השבת שהיה מבושל על בסיס חומוס, את תבלין הדואה אותו אני ממשיך להכין בעקביות עד היום.

בבאר שבע התחנכתי בבית ספר יסודי ותיכון ובתנועת הנוער השומר הצעיר. בתקופה זו בכל הארץ תנועת הנוער היו פעילות מאוד ומרבית הילדים השתתפו בפעילות שלהם: בצופים, בנוער העובד, בבני עקיבא, מחנות העולים והשומר הצעיר. את אהבתי לטבע לנוף ולטיולים ספגתי מתקופת הפעילות בתנועה, שם הרבנו לטייל ברחבי כל הארץ. את השירות הצבאי עשיתי בנח"ל, בקיבוץ דביר שם פגשתי את נאורה אישתי, סבתא של יותם. נאורה נולדה בארץ, דור שמיני מצד אימא שלה ובת לאבא יליד פולין שעלה לארץ ממש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אבא שלה, מנחם, גדל ולימים הפך להיות לוחם אצל שקונה "הנער" והוא היה קצין באצל כבר בהיותו בן 17. כאשר הוקם צה"ל הוא השתתף בקורס הקצינים הראשון של הצבא.

בגיל 23 עברתי לגור בתל אביב והתחלתי לעבוד בנושא המחשוב, מקצוע שבו עבדתי עד לפרישה לגמלאות. נישאתי לנאורה ונולדו לנו שני ילדים  – רם (אבא של יותם) ורוני (דודה של יותם). גם רם וגם רוני הוכשרו אף הם להיות מהנדסים בתחום המחשוב.

מישל אח שלי כתב ספר על תולדות המשפחה ועל המסע שלנו לארץ ישראל, יש שם את עץ המשפחה מספר רב של דורות אחורה – משפחה שראשיתה במרוקו, תוניס, עיראק, כאשר באלכסנדריה שבמצרים נפגשים סבא וסבתא שלי וכך מתחיל העץ של משפחת מנשה. הספר הזה משמר את הזיכרון המשפחתי .

הזוית האישית

יותם: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבא שלי, למדתי עליו ועל ההיסטוריה של המשפחה שלנו הרבה.