מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי ניקה הראל, נולדתי במוסקבה ברוסיה, במקור קראו לי בשם ורוניק כיוון שהתאים לשם המשפחה הצרפתי שהיה לי, ליברטה. לאחר מכן שיניתי לניקה שמשמעות השם ”אלת הנצחון“ ביוונית.

גדלתי בדירה בבניין רב קומות, רוב הבניינים במוסקבה היו רבי קומות וכמעט ולא היה בתים פרטיים, לא היה ים אבל במוסקבה יש את נהר מוסקבה שמפתצל לתעלה ולנהר, למעין שני נהרות, גרנו קרוב לנהר יחסית.

לא היו הרבה בתי כנסת, למעשה היו רק שניים וזה בגלל שהיו הרבה אפליה ואנטישמיות בתקופה, היו פוגרומים תמיד ברוסיה והתייחסות מפלה לרעה כלפי היהודים, יהודי היה צריך לעבוד הרבה יותר קשה בכדי להשיג את רצונו או להתקבל לתפקיד ששאף אליו ובהתאם גם הרבה יהודים לא היו הולכים לבית כנסת והיו מנסים להסתיר את יהדותם כפי שאפשר. גרנו בשכונה ברובע האוניברסיטה במוסקבה, רוב האנשים שחיו לידנו היו אנשי אקדמיה או אנשים של הקג"ב.

ההורים שלי בארץ, כמובן, שניהם אנשי מחשבים, מהנדסי תוכנה. אבא היה סמנכ“ל של אחת חברות ההייטק הגדולות בארץ, היום יש לו חברה והוא עדיין עובד על פרויקטים גדולים גם בגיל 75, אימא הייתה מנהלת מערכות מידע של הסוכנות ופרשה לפנסיה בגיל 69 בערך. יש לי אח ואחות, אחי גר בארה“ב, הוא אחד הבכירים בלינקדאין.

אחותי התחילה את הקריירה שלה גם בהייטק, היום היא נגרית, מורה לנגרות, עושה סדנאות וחוגים לילדים. האחים שלי למדו בבתי ספר עם ילדים של אנשי קג"ב, לכן לא היינו מסתובבים ומנופפים ביהדות שלנו. לא היה לי הרבה חברים יהודים, לא שבחרנו בכך, פשוט זה מה שהיה. היינו אוכלים בילדות אוכל רגיל, לא היו לנו מאכלים מיוחדים: לחם, מעדנים וגבינות למשל, ודברים רגילים שקונים בסופר. לנו לא היה סופר רגיל, הייתה חנות ללחם וחנות למוצרי חלב.

מקום המפגש של היהודים היה בית הכנסת, מעטים מאוד היו פוקדים אותו. היו חוגגים שם חגים, מתפללים והכל כרגיל כמו בבית כנסת רגיל, אבל שוב, המון לא היו הולכים לבית כנסת ולא מבטאים את יהדותם, גם לפעמים היה מסתוב איש קג"ב מחוץ לבית הכנסת מנסה להציץ, מנסה לראות מי מופיע וכו', אז החגיגה של היהדות לא הייתה דבר מקובל מאוד בתקופה.

היו לי חברים מהבית ספר, תמיד התחברתי לילדים יותר גדולים ממני, היינו משחקים משחקים רגילים ומבלים את רוב שעות היום בחוץ, מחשבים לא היו לנו אז, היינו משחקים בשוטרים וגנבים הרבה ומשחקים שפחות מוכרים היום, עד לפני 20 שנה לא היה כל כך מה לעשות במחשב אז היינו משחקים משחקים פיזיים, הבנים שיחקו כדורגל והבנות בגומי יותר, אהבנו מאוד לקרוא, ללכת לתיאטרון וכו'.

לבתי הספר במוסקבה לא היה שמות אלא מספרים, אני למדתי בבית ספר 19. למדנו בעיקר את המקצועות ליבה ומקצועות מדעיים ופחות לימודים רוחניים, היה חובה ללמוד פיזיקה כימיה וביולוגיה ולא היה את כל רשות הבחירה והמגמות כמו שיש היום. עם המורים היו יחסים מאוד מכבדים וכל מערכת החינוך במוסקבה הייתה מאוד ממשומעת, לא היה צריך להשתמש כמעט בעונשים ותלמידים הבינו את החשיבות בכיבוד המורה והחשיבות בלמידה.

התלבושת האחידה הייתה חליפה כחולה עם חצאית ארוכה ולבנים חלופה כחולה עם עניבה, ביסודי היה לנו תלבושת אחידה ישנה מאוד, עוד מסוף המאה ה-19, שמלה חומה מצמר ומעל סינר שחור ובחגים סינר לבן. היו טיולים, לא הרבה בגלל המרחקים הגדולים והקור של רוסיה, בעיקר היה סיורים ומוזאונים.

היה מורה שאותו אני זוכרת במיוחד, זה המורה להסטוריה שהיה יהודי ומאוד נחמד ומעניין, כולנו אהבנו אותו. בסוף הוא התחתן עם המורה לפיזיקה מה ששאילץ את עזיבתה מבית הספר, אז זה קטע מעניין ומצחיק בקשר לבית ספר שלי. פחות אהבתי ללמוד פיסיקה וספרות, פיסיקה פשוט לא הצליחה מאוד לעניין אותי אך ספרות עניינה אותי, מה שקרה הוא שהמורה שלי פחות אהבה אותי וכנראה הייתה אנטישמית ונתנה לי ציונים פחות טובים, היא הייתה טוענת כי אני לא יכולה להבין את היצירה הרוסית לעומק אם נפשי לא רוסיה, ובגללה לא קיבלתי מדליית זהב של תלמידה מצטיינת.

לא זכור לי שהיה חדר אוכל בבית ספר, אני חושבת שהיה קפיטריה שקנינו בה לחמניות קטנות וזהו בסה"כ, היינו מביאים סנדוויצים מהבית כמו היום, ובגלל שיום הלימודים היה נגמר בערך בשעה 2 בצהרים, לא היה צורך בהגשת ארוחות צהריים לתלמידים בבית ספר. המאכל האהוב עליי בילדות היה חמאת שוקולד, אהבתי אותו במיוחד כי היה קשה להשיג אותו, המאכל כפי שהוא נשמע, חמאה עם שוקולד שמורחים על לחם, עד היום אני מתה על המאכל הזה וקונה אותו. היו ממתקים, אך שוק הממתקים והמאפים לא היה מאוד שופע כמו היום, משפחות היו מעדיפות לאפות ולהכין מתוקים בבית.

תנועת הנוער שהייתי בה היא הנוער הקומוניסטי, כמעט כולם הלכו לשם ומי שלא היה מצטייר בעין מוזרה לילדים האחרים. התנועה התחילה בבית הספר היסודי ובתיכון עברתי לתנועת נוער בוגרת יותר של הנוער הקומוניסטי, לכל פעיל בתנועה היה תפקיד וזה לא היה סתם פעילויות או פעולות. אני הייתי מתופפת ומאוד אהבתי את זה.

העלייה לישראל

עליתי לישראל בשנת 1990, מיד כשפתחו את השערים לעלייה וכשסיימתי את הלימודים, הסיבה הייתה בהקשר לאנטישמיות והאפליה שהייתה אז, ההתלבטות הייתה מאוד פשוטה, זה היה או לבחור בחיים חופשיים או לבחור בחיים של הסתרה, במיוחד המשפחה שלי, שהייתה מאוד מחוברת ליהדות, רצינו לעלות. הגענו בטיסה דרך הונגריה, היינו בדרך לישראל במשך כמעט יומיים, הגענו תשושים ונסענו לדירה שמכרים שכרו לנו בירושלים. למדתי את השפה קצת לפני שעליתי וכשהגעתי הלכתי למכינה לפני האוניברסיטה ובה למדתי עברית, בנוסף למדתי גם אזרחות, אנגלית, מתמטיקה ועוד בשביל שאוכל לשקלל את הציונים שלי משם עם ציון הפסיכמוטרי ולהתקבל לאוניברסיטה, הרי לא הייתה לי תעודת בגרות ישראלית. אני לקחתי את העלייה כחוויה, מעין הרפתקה, ולא הייתי מבואסת לגבי העזיבה מרוסיה. אני גם רציתי חיים יותר חופשיים והייתי מחוברת לצד היהודי שלי יותר מהרוסי, לאחותי לעומת זאת לא סיפרנו שאנחנו עולים כי היא הייתה עוד קטנה ויכול להיות שהיא לא הייתה רוצה ומספרת על כך לכולם, העדפנו שלא לספר לה עד שהגיע הרגע לעזוב.

חוויה מרגשת שזכורה לי מהתקופה הזאת היא יום העצמאות הראשון שלנו בישראל בירושלים, הגענו לבמות והיינו המומים מכמות האנשים והחגיגה והרעש שמתרחשת. בחגים ברוסיה הכל יותר רציני וחגננו מתוך חובתנו כאזרחים, זה היה יותר תהלוכות ומופעים מכובדים מאשר חגיגה אותנטית, דבר שמאוד אהבתי בישראל.

לגיל 20 הגעתי כשהייתי כבר בישראל ונשואה. האזינו אז לרוב למוזיקת דיסקו והיו רוקדים ריקודי דיסקו. אני אהבתי שירים איטלקיים יותר, אהבתי את טוטו קוטוניו, אדריאנו צ׳ילנטנו, להקת ריקי אפוברי (בתרגום – עשירים ועניים). בתקופה ההיא היו הולכים לדיסקוטק אך אני כבר הייתי נשואה ועבדתי הרבה. בחצי השני לשנות ה-20 שלי גם הייתי עם ילדים, אז הייתי מאוד עסוקה ופחות ביליתי, העדפתי ללכת לתיאטרון או לקולונוע. בתקופה ההיא אריק קלפטון, דורז וקווין היו מאוד חזקים. שירים אהובים מאז שאני זוכרת הם: L’ Italiano – טוטו קוטוניו, Dalida – I found my love in Portofino. אופני בידור שהיו נהוגים אז היו קריאת ספרים, ללכת לתיאטרון, משחקים עם חברים. אני הייתי הולכת הרבה לתיאטרון כי היו לי הרבה חברים שחקנים. אופני תקשורת שהיו אז היו הטלוויזיה והעיתון, שנועדו פחות לבידור אלא לתקשורת ולקבלת מידע.

הקשר שלי ושל בעלי הראשון נוצר כשלמדתי באוניברסיטה, התחלתי ללמוד בגיל 18 ושם הכרתי אותו, בגיל 19 כמעט 20. החלטנו להתחתן והבאנו ביחד ילדה בגיל 24, חצי שנה בערך לאחר שהבאנו אותה לעולם התגרשנו. באותה התקופה עבדתי בחברת ג'וינט, שהייתה חברה שמסייעת ליהודים ברוסיה, שולחת תקציבים, עוזרת להם לחגוג את החגים, ושם הכרתי את בעלי השני שאיתי עד היום, התחתנו יחסית הרבה שנים לאחר שהכרנו, שנינו יצאנו מנישואים אחרים ולא מיהרנו בכלל להינשא.

אז היו נוצרים קשרים בין גברים לנשים כמו היום, גבר היה מתחיל עם אישה ומחזר אחריה, לעיתים ההפך. אבל ההבדל הוא שלא היה את הטינדר וכל האפליקציות של ההכרויות ובני זוג היו נאלצים להכיר ולפתח קשר פנים מול פנים בלבד, גם לא היה הרבה מבחר ולכן ההכרות הייתה יותר אותנטית ואמיתית.

אופי היחסים בין הורים לילדים היה הרבה יותר מכבד מהיום, ילד היה הרבה פחות משתף את ההורים בחיים האישיים אלא רק יותר בהישגים ובהתאם גם ההורים היו פחות מעורבים בחיים האישיים של הילד מהיום. היום אם זה נראה לילד לגיטימי לספר להורים שלו על הקשר האישיים שלו, פעם זה לא היה כך. אני מאמינה שהאינטרנט שיבש בקטנה את הסמכות ההורית אך הורה מספיק חזק ובעל נסיון וידע בגידול ילדים, יידע להשליט סמכות בצורה הנכונה.

נהגנו ביחד כמשפחה לשחק משחקים בסופי השבוע, ללכת לטייל ולעשות דברים רגילים שמשפחה עושה כיום. את בן זוגי לא הכרתי בשידוך וזה דבר שלא היה מקובל אז בישראל בחברה החילונית. נולדה לי ילדה ולבן זוגי ילד מהנשואין הקודמים שלנו וביחד הבאנו עוד שני ילדים לעולם.

ההמצאה שהשפיעה על החיים שלי

אני מאוד מאמינה שהאינטרנט שינה את החיים שלי ב-180 מעלות. אם לפני כן רצינו לחפש מידע, היינו צריכים באמת לעשות את פעולת החיפוש בניגוד להיום, שהכל מוגש לך ואתה יכול לקבל מידע מאוד בקלות. גם לפני האינטרנט היו מחשבים שעבדו עם מידע שהוכנס אליהם מראש, יגידו הרבה אנשים שזה ההמצאה המהפכנית של הטכנולוגיה, המחשב, אבל אני חושבת שהאינטרנט היא ההמצאה המשמעותית. אם תשאלו את בעלי, הוא יגיד שההמצאה ששינתה את חיינו היא הפקס, שהתפתח לכל דרכי התקשורת שיש לנו היום.

הזוית האישית

רון התלמיד המתעד: מאוד נהניתי לראיין את ניקה, היא שכנה וחברה טובה של המשפחה שלנו כבר הרבה שנים, שמחתי לשמוע אותה ולראות שהיא מאוד נהנית להיזכר בזכרונות ולהסתכל בתמונות ישנות ולשתף מזכרונותיה.

ניקה: העליתי הרבה זכרונות נוסטלגיים, הרבה דברים שהיו חלק מהשגרה אבל היום, במרחק השנים, נראים מוזרים… איך היינו ככה?