מאגר סיפורי מורשת

שמי ציון ירושלמי. נולדתי בעיר בורוג’רד שבאיראן, שם סיימתי כיתה ו’, ואז נרשמתי לבית הספר אורט בטהרן, בית ספר עם פנימייה הרחק מהבית. עם תחילת שנת הלימודים נרשמתי לתנועת החלוץ, התנועה שמכינה את הנוער היהודי לעלייה לארץ. כתבתי מכתב להוריי וסיפרתי להם שנרשמתי לתנועת החלוץ ואני מתכונן לעלות לישראל.

יום אחד ישבתי בכיתה, דלת הכיתה נפתחה ואני רואה את אבי ז"ל ואחי הגדול נכנסים לכיתה. שאלתי – "מה קרה שבאתם לטהרן?", הם אמרו לי: "באנו להגיד לך שאתה לא עולה לבד לישראל, נעלה כולנו יחד.". נסענו לסוכנות היהודית בטהרן ונרשמנו לעלייה לארץ, לאחר שישה חודשים עלינו לישראל. הגענו לישראל בתאריך 20.11.1957.

הוריי דניאל ומרים ז"ל, אחיי אהרון, ניסן, משה ואחותי אילנה

כשירדנו מהמטוס בשדה התעופה, שפכו לנו על הראש חומר לבן – לא הבנו על מה מדובר. כששאלנו מהו החומר הזה, אמרו לנו שזה נגד כינים. התחלנו לבכות: "מדוע שמתם עלינו חומר נגד כינים? בדקתם שיש לנו כינים?" לא קיבלנו תשובה.

ביקשנו לגור קרוב לתל אביב כי בתל אביב גרו דודיי מצד אמי. אמרו לנו שנגור במרחק חצי שעה מתל אביב – בעיר בית שאן. העלו אותנו על משאית והתחלנו לנסוע לכיוון בית שאן. הדרך הייתה ארוכה מאוד, כעבור שעתיים שאלנו את הנהג: "מתי מגיעים?". הוא ענה לנו: "עוד מעט". שאלנו אנשים ברחוב האם הגענו לבית שאן, ואמרו לנו ש"פה זה חדרה, ושעד בית שאן יש עוד דרך ארוכה".

הגענו לבית שאן כשכבר היה חושך. הורידו אותנו מהמשאית. חיכה שם איש אחד, פתח לנו דלת של דירה ואמר לנו: "זה הבית שלכם, תסתדרו", נתן לנו את המפתח והלך. אין חשמל, חושך בבית, אנחנו רואים שבבית לידנו יש חשמל. דפקנו בדלת, פתחו לנו את הדלת, שאלנו: "איך לכם יש חשמל ולנו אין?". השכנים הם לא הבינו את השאלה שלנו, גם הם היו חדשים בארץ. אני ואחי אהרון ידענו לדבר מעט עברית, כי למדנו בבית ספר יהודי בפרס, כך הצלחנו לתקשר עם השכנים. בששת החודשים שהייתי באורט בטהרן לפני העלייה לארץ, למדתי מילים בעברית.

עברנו לעוד דירה לידנו כדי לשאול למה אין לנו חשמל. התברר שהם גם עולים מאיראן והם הסבירו לנו בפרסית שצריך ללכת למחרת לחברת החשמל כדי להתחבר לחשמל. לא היה אף אחד מהסוכנות או ממשרד העלייה כדי להדריך אותנו איך אנחנו מסתדרים בארץ חדשה, רק דרך שאלות מהשכנים התחלנו להבין איך נסתדר בארץ.

באיראן, אבי ז"ל, היה בעל חנות לתבואות בחקלאות, מכר כל סוגי הדגנים המשובחים של איראן. בלשכת העבודה נתנו לו לעבוד בסחנה, היה לו קשה מאוד. אחיי הקטנים נרשמו לבית ספר ולגן ילדים. אותי, בן 13, ואת אחי אהרון, בן 17, לא רצו לרשום לבית ספר, היינו צריכים לחפש מה לעשות בגילנו הצעיר. התחלנו לעבוד בקיבוצים מסביב לבין שאן: קיבוץ טירת צבי וקיבוץ ניר דוד.

מזג האוויר בבית שאן היה קשה לנו בגלל הלחות הגבוהה והחום המחניק, לכן היה קשה מאוד לאבי ז"ל. דודה שלי מצד אמי ז"ל גרה בבית שמש היא התחילה ללכת לסוכנות היהודית ודאגה שיעבירו אותנו לבית שמש. גם בבית שמש היה קשה לאבי כי הוא עבד בקרן קיימת לישראל.

ציון כיום

בבית שמש נולד אחי בנימין. לאחר חודש בבית שמש, אחי אהרון התחיל לעבוד בבית חרושת ליהלומים, לאחר חודש הוא הציע לי גם לבוא ולעבוד ביהלומים. גם אני התחלתי לעבוד ביהלומים משכורת יומית שלנו הייתה לירה ליום. לאחר שישה חודשים אהרון נסע לתל אביב לעבוד במפעל יהלומים, המשכורת הראשונה שלו הייתה 320 לירות. הוא וחבר שכרו חדר בשכונת התקווה והיו באים לבית שמש רק בימי שישי.

כשראיתי אילו משכורות אהרון מרוויח, גם אני התחלתי לנסוע לעבוד בתל אביב. הייתי מתעורר בשעה חמש בבוקר, נוסע בשני אוטובוסים בתל אביב, עובד עד שעה ארבע וחצי ונוסע בשני אוטובוסים חזרה לבית שמש. הוריי ראו שקשה לנו, לי ולאהרון, לכן החלטנו לעבור מבית שמש לתל אביב, מצאנו דירה בשכונת סלמה ג' ברמת גן, היום נקראת רמת השקמה.

לאחר שנים של עבודה קשה הבנו שאנחנו האחים יכולים להיות עצמאים והתחלנו לעבוד בתור קבלני משנה בענף היהלומים. במשך הזמן גם בנימין, אחי הצעיר, הצטרף אלינו לעבוד ביהלומים. הקמנו חברה בשם "יהלומי האחים ירושלמי בע"מ". לאחר שנתיים-שלוש התחלנו לקנות יהלומי גלם לליטוש ולעסוק גם במסחר. במשך הזמן העסק גדל והיה לנו מפעל גדול שהעסיק כ-100 עובדים. לאחר חמש שנים התקבלנו לסינדיקט היהלומים העולמי, לאחר שלוש שנים, בשנת 2008, זכינו לפרס היצואן המצטיין בענף היהלומים עם משרדים בניו יורק, לוס אנג'לס, בהונג קונג, בשנגחאי, ושנזן בסין, ומפעל לליטוש יהלומים בוצוואנה באפריקה.

ציון בעת קבלת פרס יצואן מצטיין, עם שמעון פרס

בשנתיים האחרונות הדור השני של המשפחה – הם שמובילים את העסק שלנו.

מימין: מפעל היהלומים בתחילתו, משמאל: ציון ולאה

הזוית האישית

סבא ציון: היה לי מרגש מאוד לספר את סיפור עלייתי וקליטתי בארץ. התרגשתי לראות שאור מתעניין ומתרגש יחד אתי לשמוע את סיפור חיי. שמחתי להיות חלק מהתוכנית החשובה הזו.