מאגר סיפורי מורשת

שמי אורי כוכבי, אנ י משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרת זו בחרתי לתעד את סיפורה של סבתא שלי, מזל מחפוד. שם הסבתא שלי מצד אימא הוא מזל ואני מכנה אותה סבתוש.

סבתא מזל נולדה בתימן לפני 86 שנים, תאריך הלידה שלה הוא: 01.04.1934. תאריך זה משוער ואינו מדויק, כי כשהעולים מתימן הגיעו לארץ נתנו להם תאריך לפי הערכת גיל.

ההורים של סבתא מזל

לסבתא רבתא שלי קראו אסתר, המקצוע שלה היה קדרית, היא הייתה מכינה כלי חרס ותנורים להכנת פיתות. את כל מה שהיא הכינה היא העמיסה על חמור, הלכה לשוק ברגל ומכרה אותם שם. היא גידלה שלוש בנות לבד, כי היא התגרשה מסבא רבא ולא רצתה להתחתן שוב ולכן היא הייתה צריכה לדאוג לפרנסת ילדיה.

לסבא רבא שלי קראו יחיא, הוא היה סוחר של כלים וחומרי נפץ להכנת נשק. הוא היה נשוי לשלוש נשים (זה היה נהוג שם בעבר), היו לו שני בנים ובת אחת, סבתי מזל. ההורים של סבתא שלי התגרשו כשהיא הייתה תינוקת. סבתא גדלה אצל אימא שלה עד גיל  4-5 , בגיל זה היא עברה לגור אצל אבא שלה עד שהוא נפטר ואז היא חזרה לאימא שלה.

הילדות של סבתא מזל

בתימן הבנים היו הולכים ללמוד תורה וקריאה והבנות והתינוקות היו נשארים בבית עם האימהות שלהן. האימהות היו לוקחות את הילדות הקטנות למערה שם הן שיחקו באבנים ובמקלות. התינוקות היו ישנים על שמיכות. כל זה בזמן שהאימהות הלכו לעבוד (לא היה גנים ומשפחתונים).

בבית של סבתא לא היו מיטות, כולם ישנו על הריצפה מעל שטיחים מעור. לא היה חשמל ולכן כשהחשיך היו הולכים לישון ולפעמים באור ירח מלא היו נשארים בחוץ. בתוך הבית הייתה להם עששית קטנה שהאירה את הבית לזמן מועט. בבית לא היו חדרים רבים. חדר אחד שימש כמטבח ובחוץ היה טאבון שבו הכינו פיתות. היו חדר או שניים לשינה ולאכילה משותפת. הארוחות כולן היו משותפות, כולם אוכלים יחד מתוך כלי אחד.

באחד הימים אחות של סבתא, חנה, בישלה אוכל, כשהגיע הסבא לאכול הוא ראה שאין אוכל. שאלו את האחות: היכן האוכל שבישלת? והיא ענתה: "החתולה נכנסה לתנור ואכלה את הבשר". כשהלכו לבדוק, איך יכול להיות שהחתול נכנס לתנור ולא נשרף, הסתבר שאחות של סבתא, אפילו לא הדליקה את האש בתנור ולכן אין אוכל.

סבתא שלי הייתה ילדה מפונקת, היא לא למדה את עבודות הבית של הנשים בתימן ולא ידעה לאפות פיתות. כשניסו ללמד אותה היא הכינה בצק וזרקה אותו מרחוק לתוך הטאבון מרוב פחד, ברור שפיתה לא יצאה, אלא גוש של פחם. היא נעזרה באחותה שתלמד אותה להכין פיתות או אוכל אחר. בהמשך היא למדה לאפות ולבשל והיום היא עושה פיתות בגריל ומבשלת אוכל טעים מאוד. אני הכי אוהב את הלחוח (פתןת תימניות), שהיא עושה ומקבל ממנה משלוח של עוגיות סבתא.

העלייה לארץ

בשנת 1949 הגיעו שליחים מישראל לתימן והודיעו לאנשי הקהילה היהודית שיש עלייה לארץ. כל אנשי העיר גובאתל, אספו את מטלטליהן והלכו למחנה חשאד, שנקבע כמקום ריכוז לפני העלייה לארץ, מחנה חשאד נקרא גם מחנה הגאולה, הוא היה בעבר המחנה מחנה צבאי של הבריטים במלחמת העולם השנייה. ארגון הג'וינט הפך אותו למחנה פליטים שהמתינו לעלייה לישראל בתימן.

 בתמונה סבתא בדרכה לישראל

הם הלכו למחנה חשאד, תחילה ברגל, בערב הראשון הם הגיעו לעיר דאמאר, שם הם ישנו ולמחרת המשיכו את הדרך במשאית, שהכילה 60 נפשות עם כל הציוד שלהם. הם הגיעו בין הערביים לעיר, הערבים אמרו שהם לא יכולים יותר להמשיך והורו להם לעצור. הערבים  עצרו אותם, עלו למשאית וחיטטו להם בציוד ולקחו מכל הכסף שהיה לעולים החדשים מעשר, שילמו מעין מס, רק כך הם יכלו להמשיך בדרך למחנה חשאד. למחרת במחנה חשאד הם עלו על המטוסים. במטוס היו שליחים מישראל תימניים (גנבים), שלקחו מהעולים חפצים יקרי ערך: תכשיטים, מטפחות, גרגושים (כובע של נשים תימניות), וגם כלי כסף. הם אמרו לעולים החדשים שהמטוס יכול ליפול מהמשקל של החפצים הללו ולכן הם צריכים להוריד אותם.

במטוס החליפו לסבתא בגדים, נתנו לה שמלה ענקית מכפי מידתה מבד של אוהלים. את הנעליים החליפו לנעליים של גברים שהיו גדולות עליה בארבע מידות וכשהיא ירדה מהמטוס, הצעדים שלה הרעישו בכל שדה התעופה. בשדה התעופה קיבלו אותם במשקה לימונדה והעבירו אותם למחנה עתלית. בלילה הראשון נתנו להם לישון על מיטות נקיות עם מצעים חדשים ולמחרת בבוקר אמרו להם: "כולם לאוהלים". גזרו להם את השיער וריססו אותם ב-D.D.T, חומר חיטוי נגד כינים. באוהל חיו סבתא ומשפחתה יחד עם עוד שתי משפחות נוספות. בתנאים אלה חיו כחצי שנה, אחרי חצי שנה העבירו את העולים החדשים למעברת ראש העין, גם שם גרה המשפחה באוהל. זו הייתה שנה בה היה חורף קשה במיוחד, חורף 1951 בו ירד שלג כבד מאוד בכל הארץ, האוהלים קרסו תחתיו ומעט הציוד שהיה להם מזרונין ועוד – הכל נרטב ונהרס.

סבתא זוכרת שבמחנה זה היה תור לקבלת אוכל. בארוחת הבוקר קיבלו העולים לחם עם ריבה, גבינה ומרגרינה, בצהריים אורז ומעט בשר ובערב ביצה עם לחם. אחרי כמה חודשים קיבלה המשפחה של סבתא צריף בפתח תקווה בו היא התגוררה יחד עם אמה עד לנישואיה לסבא משה.

הזוית האישית

אורי: היה לי מאוד כיף להיות עם סבתא מזל, ללמוד על חייה ולתעד את סיפורה.