מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית דסקלו, נולדתי בזמן מלחמת העולם השנייה וכתינוקת נאלצתי להסתתר יחד עם אמי במרתף של משפחה שסייעה לנו להסתתר.

בילדותי, אהבתי לשחק בבובות, אבל בשל קשיי המלחמה, לא היו לי בובות ולכן תפרתי בובה מבדים. בתום המלחמה, גרתי יחד עם הורי ומשפחתה של דודתי בסוג של בית משותף, הייתה שם חצר גדולה שבה נהגו לגדל פירות וירקות ולארח הרבה.

במשך השנים אבי היה מוכר מאוד ועזר להמון לאנשים ונחשב לאיש עמיד ולכן לא הרגשתי שחסר לי דבר. סך הכול אני זוכרת ילדות מאושרת, למעט התחושה כיהודייה בה חשתי באפליה. מקרה ספציפי שאני זוכרת, כשהלכתי ביריד עם בלון ביד וכשהשוטרים שמעו שאבא שלי דובר יידיש הם פיצצו לי את הבלון והזיכרון הזה רדף אותי במשך שנים רבות ולא רציתי לחזור לרומניה ארץ מולדתי.

הייתי התלמידה היהודייה היחידה בבית הספר לאחיות ואהבתי מאוד לעבוד עם ילדים.

העלייה לישראל

אבי הזדהה מאוד עם תנועת הקומוניזם המקורית והיה ציוני מאוד, הוא ניסה במשך שנים רבות למצוא דרך כדי להביא את משפחתנו לארץ ישראל וראה לנגד עיניו את חלום הקומוניזם מתגשם בקיבוץ בישראל. יום אחד, ללא הודעה מוקדמת בחודש נובמבר 1963 הגיע שוטר לביתנו והודיע שקיבלנו אישור לעלות לארץ ישראל ויש באפשרותינו לשלוח לארץ עד 30 קילו ומזוודה עם חפצים אישיים לכל אחד. לקחנו איתנו שום, משקאות אלכוהוליים ונקניק על מנת לסחור כיוון שלא ניתנה לנו האפשרות לצאת עם כסף מרומניה.

ב21 לינואר 1964 חיכה לנו נציג מהסוכנות היהודית בשדה התעופה בבוקרשט והעלה אותנו על מטוס לוינה שבאוסטריה, שם שהינו במחנה פליטים ומשם המשכנו בנסיעה ברכבת לעיר טריאס שבאיטליה, שם עלינו על אונייה לארץ. בטריאס ראיתי בובה מאוד יפה והורי החליפו נקניק שהביאו איתם תמורת הבובה.

כשעלינו לאונייה היא נראתה לי כאוניית פאר, לרגע הרגשתי תחושת הקלה, אבל אז הורידו אותנו לחדרים עמוק בבטן האונייה ושם ישנו על ערסלים. כשהגענו לחיפה חיכו לנו נציגים של הסוכנות ואז התחיל המסע של ההיקלטות הארץ ישראל.

בהתחלה לקחו אותנו לקיבוץ מרחביה, כדי ללמוד את השפה העברית באולפן. לא אהבתי את הקיבוץ בגלל חוויות לא נעימות שמבחינתי היו סוג של השפלה לדוגמא: כשראיינו אותי שאלו: "במה את עוסקת?" אני בגאווה עניתי שאני אחות במקצועי, בתום הראיון הביאו לי דלי ומגב והפנו אותי לנקות שירותים, אחר כך נתנו לי מגפיים ושלחו אותי לעבוד ברפת, נגעלתי מאוד. הציפייה שלי הייתה להגיע לארץ ולהתקדם בתחום הרפואה.

לאחר מכן הסוכנות העבירה אותנו לעיר דימונה ושם גרנו בדירת שיכון. לעיתים קרובות, פרצו לנו לדירה וגנבו לנו את רכושנו. לאחר מכן עברנו לגור בבאר שבע ושם רכשנו חברים והשגתי עבודה קבועה כאחות במרפאה.

סבא וסבתא בצעירותם

לפני כ- 20 שנה, יצאנו לפנסיה ועברנו לגור בצורן. בתקופה בה אני בפנסיה אני דואגת לי ולמשפחתי ומבקרת את ילדי ונכדיי לעיתים קרובות.

הזוית האישית

סבתא יהודית: הרגשתי גאווה גדולה לספר לנכדי אייל את סיפורי האישי, שמחתי שהוא התעניין ותחקר אותי על עברי, היה לי זמן איכות עימו.

אייל: אני גאה בסבתי ומעריך אותה בזכות הסיפור המדהים שלה ובזכותה עצמה.