מאגר סיפורי מורשת

שמי איציק, נולדתי בבגדד בתאריך 11.3.1941. לפני שנולדתי בעירי החלו פרעות ביהודים והצקות מידי יום, לפעמים היו הפוגות ויהודי עיראק יכלו לצאת לעבוד ולסחור, והילדים יכלו ללכת ללמוד בבתי הספר. הבנים היו הולכים לבית מדרש אחר הצהרים ללמוד עברית וזה היה מעין חוג. בשנה בה נולדתי, 1941, הייתי ילד חמוד, הבכור במשפחה, כולם שמחו שנולד בן.

לאחר שלושה חודשים החלו שוב הפוגרומים, הערבים הלכו לבתי היהודים, עברו מבית לבית, נקשו בדלתות ופרעו בנו היהודים. דוד שלי שגר בשכנות, שמע את הצעקות מהבית והציל אותנו, הוא העביר אותנו דרך הגגות למקום מסתור עד יעבור זעם. לאחר מכן שוב היה שקט. הוריי החליטו שלא נשארים יותר בעיראק והחליטו לעלות לארץ ישראל.

בשנת 1951, לפני העלייה למטוס, השוטרים הערבים החליטו להחרים את כל רכושנו ולכן עלינו בלי כלום – רק הבגדים שהיו על גופנו ומזוודה עם קצת בגדים. אפילו את העט הקטן שהיה לי בכיס – החרימו לי אותו (כמה רוע היה להם). כשעלינו למטוס נשמנו לרווחה.

כשהמטוס נחת בישראל כיבדו אותי בתפוזים, ממש התרגשתי כי לא ידעתי מה הטעם של הפרי זה. לאחר מכן הגיעה משאית ולקחה אותי ואת משפחתי למקום שנקרא "שער העלייה", בדרך הרחנו את פריחת ההדרים, הגענו לארץ בתקופת האביב, שם קלטו אותי ואת משפחתי נציגים של ממשלת ישראל. הם נתנו לנו מיטה, שמיכה ואוהל.

ביום הראשון היה לי נחמד כי חשבתי שזה פיקניק. למחרת נהייתי עצוב והתגעגעתי לבית שלי בעיראק שלא היה חסר בו כלום. לאחר חודש העבירו אותי ואת משפחתי למעברה בנהריה ושם אני ומשפחתי סבלנו מאוד, אבל בסוף התרגלתי. לאחר שנה וחצי עברתי עם משפחתי למגורי קבע, לשיכון. סיימתי את שנותי בבית הספר והתגייסתי לצבא, נלחמתי בכל מלחמות ישראל (חוץ ממלחמת השחרור ומלחמת קדש). בגיל 30 התחתנתי עם ברכה ונולדו לנו שלושה ילדים: רוית, יניב, ויובל.

למדתי מיזוג אוויר ואני עוסק בזה עד היום. הבן שלי יניב ממשיך את דרכי. כיום אנחנו גרים ברמת אביב ג' בתל אביב ונהנים מהנכדים המקסימים שלנו.

הזוית האישית

סבא: הייתה לי חוויה לספר ליעל את סיפור העלייה שלי ואני מקווה מאוד שתספר את הסיפור של העלייה גם לילדים שלה. יעל מאוד התעניינה בסיפור והייתה צמאה לשמוע עוד מהסיפורים של התקופה שלי בעיראק.

יעל הנכדה‎: נהניתי לשמוע את הסיפור של סבא שלי. התכנית קירבה אותי יותר אל סבא. סיפורו של סבא מלמד אותי להעריך את הדברים הקטנים בחיים, ולהגיד תודה על מה שיש.